סיפורו של מקום

באיכרי פתח-תקוה היו שצידדו בשמירה עברית, משום שהשומרים הערבים לא היטיבו לשמור והיו בהם גם שותפים לגנבים. היו גם איכרים שביקשו מן הוועד להפריד בין השמירה על המושבה לבין השמירה על הפרדסים - בפרדסים הם ביקשו להציב שומרים עברים בלבד. ואכן בלחצם של צעירי המושבה, נשכרו שני שומרים עברים.

ביום שבת, י"א באב תר"ע (16 באוגוסט 1910), הגיע רץ לפתח-תקוה והודיע שערבים מתנפלים על כפר-סבא. את אדמותיה של ה"בת" הזאת של אם המושבות עיבדו ערבים מקלקיליה, אבל עובדה זו לא הצילה אותה מהתנכלויות של שכנים ערבים. מאחר שפיקוח נפש דוחה שבת, נחלצו לעזרתה רבים מבני פתח-תקוה - צעירים וקשישים וכל פועלי עין-גנים.
הצורך בשמירה עברית נתחדד לאחר "פרשת פרדס בחרייה". פרדס זה, שעל גדות הירקון, היה שייך לקבוצת משקיעים יהודים. שכני בחרייה היו ערביי אבו-קישק, שרבים מבניו עבדו במושבה. בפרדס בחרייה השתקעה משפחה ערבית-מוגרבית, וכל אחד מבניה תפס מקום נכבד בעבודות הפרדס ובהשגחה עליהן, עד כדי כך שהיה אפשר לחשוב שהנחלה שייכת לשיח' ערבי. באחד הימים סטר המשגיח הערבי-המוגרבי על לחיו של פועל ערבי מבני שבט אבו-קישק. ערביי אבו-קישק פרצו לפרדס וחיפשו את המשגיח כדי לנקום את נקמת עלבונו של אחיהם, וסופה של המשפחה המוגרבית שהיא נאלצה לעזוב את המקום. באין בררה נמסרה עתה השמירה על המקום לידיהם של שומרים יהודים.