סיפורו של מקום

העולים החדשים נתקבלו באם המושבות במזיגה של חיבה ודחייה. הוותיקים חששו שמא תהיה לצעירים החדשים השפעה שלילית על בני הדור הצעיר במושבה, בייחוד בכל הנוגע לקיום ערכי הדת. הם חששו גם שהחלוצים הסוציאליסטים יצרו את צעדיהם כ"בעלי-בתים". חשש זה התעצם כשאנשי העלייה השנייה החלו מקימים איגודים מקצועיים ומפלגות פוליטיות.

בקונגרס הציוני השביעי - הקונגרס הראשון בלי הרצל - שהתקיים בקיץ 1905, הוגש תזכיר מפורט על מאבקיו של הפועל העברי בארץ-ישראל, שהיה צריך לשמש נורית אדומה המתריעה מפני הבאות. בחנוכה תרס"ו (1906) נתגלע בפתח-תקוה סכסוך חריף בין האיכרים לבין בני העלייה השנייה. הפועלים, שרובם היו יוצאי רוסיה, החליטו לקיים ערב מחאה נגד גל הפוגרומים ששטף את רוסיה, לאסוף בו תרומות למען אחיהם בגולה ולהניף דגל שחור לביטוי מחאתם. מפחד מפני השלטון התורכי אסר ועד המושבה על קיומו של הערב, אבל הפועלים קיימוהו על אפו ועל חמתו. הוועד, שראה בכך התגרות בסמכותו, קרא לאיכרים ש"לא לתת עבודה לכל אלה הלוקחים חלק בעריכת הנשף הזה". פורסמה הודעה רשמית ובה נאמר שמעתה יתקבלו לעבודה רק מי שיחתמו על התחייבות לציית לוועד המושבה. א"ד גורדון הגיב במילים: "לא נזוז מפה. את עמדותינו שכבשנו פה לא נעזוב ועל המקום הזה לא נוותר. לא יגרשונו מכאן לא בכוח ולא ברעב!"
לא כל האיכרים הסכימו לחרם. בראש התומכים בפועלים עמד יהושע שטמפר. למרות היותו אדוק, לא הפריע יהושע לצעירים החדשים לארגן מסיבות ריקודים שבהן רקדו בחורים ובחורות חבוקים, רחמנא ליצלן. באם המושבות מצאו צעירי העלייה השנייה שפה משותפת עם בני הדור הצעיר של האיכרים, שמרדו באבותיהם האדוקים, ה"גלותיים". בני המושבה, חניכי תלמוד תורה וה"חדר", שמעו בפעם הראשונה בחייהם ססמאות סוציאליסטיות ואף מהפכניות ומילים כגון פרולטריון, בורגנות ומלחמת מעמדות.

פתח-תקוה נעשתה המרכז הגדול ביותר של הפועלים החדשים במושבות. בעונת העבודה הבוערת ביותר - טבת-אדר תרס"ה (1905) - הגיע מספר הפועלים העברים בפתח-תקוה למאה ושלושים. רובם עבדו בחברת "פרדס", אף כי ימים של תעסוקה מלאה וימים של חוסר עבודה שימשו בערבוביה בפתח-תקוה. משום כך נוצרה מעין מטוטלת: נהירה של פועלים למושבה מתוך תקווה ועזיבתה מתוך ייאוש וסבל - אף כי מעולם לא התרוקנה המושבה מפועלים עברים. אין תימה אפוא שכאן הונחו היסודות לתנועת העבודה הארץ-ישראלית, וכאן מצאו את מקומם המאורות הגדולים של תנועה זו: א"ד גורדון, י"ח ברנר ורבים אחרים. וכאן הוקמה הסתדרות "הפועל הצעיר", שססמתה היתה "כיבוש העבודה".

מפלגת הפועלים החדשה, "הפועל הצעיר", נוסדה באם המושבות באלול תרס"ה (1905), במטרה מוצהרת לתרגם למציאות הארץ-ישראלית את עקרונות הסוציאליזם המיובאים, שעמדו ביסודה של מפלגת "פועלי ציון".
האידאולוג הבולט שלה היה א"ד גורדון, שהוסיף לערך "עבודה" נופך משלו:
קדושת העבודה בחיק הטבע. לדבריו, "תנאי הכרחי להתגשמות הציונות - כיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ על-ידי יהודים".
ב-1907 יצא לאור הגיליון הראשון של "הפועל הצעיר", שהפיץ בדפוס את רעיון כיבוש העבודה. עורכו היה האידאולוג יוסף אהרונוביץ. כיבוש העבודה לא נועד לשפר את מצבו של הפועל כפרט, "כי אם כתנאי הכרחי להתגשמות האידאל הציוני", כתב אהרונוביץ.
באותה העת היו בפתח-תקוה כמאתיים פועלים עברים. בכל המושבות היו כאלף איכרים, והללו העסיקו כששת אלפים פועלים ערבים. הדברים הגיעו עד כדי גיחוך בראשית תרס"ו (1906), כשהועסקו פועלים ערבים לנטיעת יער הרצל בבן-שמן, שנועד להנציח את חוזה הציונות. פועלי פתח-תקוה הפגינו בלוד בדרישה להעסיק פועלים יהודים בעבודה זו. חומרת התלות בעבודה הערבית נתגלתה כשהכריזו הערבים שביתה כללית בפתח-תקוה. המציאות הזאת, שטפחה על פניהם של האיכרים, שמה קץ לחרם שהטיל הוועד על העסקתם של פועלים עברים "מרדנים".
מן הבחינה הכלכלית נגרם למושבה נזק מהעסקתם של פועלים ערבים. הכסף ששולם לערבים יצא למעשה מן המושבה, ואילו הפועל העברי השאיר את שכרו במושבה. הערבים גם שינו את הצביון החברתי בפתח-תקוה: עגלונים, בנאים וסתתים עבדו בשבת ומילאו את הרחובות. "מושבות עבריות ועובדים לא-עברים", התלונן "הפועל הצעיר".

בשנת 1907 היתה פתח-תקוה הגדולה במושבות, ואוכלוסייתה עמדה על כאלף וחמש מאות נפש. לעומת מאתיים הפועלים היהודים שעבדו בה, עמד מספרם של הפועלים הערבים על כשלושת אלפים איש. לא כל הפועלים היהודים החזיקו מעמד במציאות הקשה, והיו בהם שעזבו את הארץ בגלל תנאי המגורים הקשים והתזונה הדלה. הקרן הקיימת לישראל הקימה מעונות לרווקים ומועדון לפועלים ששכנו באותו מבנה. בפתח-תקוה נוסדה גם קופת החולים הראשונה של הפועלים וכן לשכת-העבודה המסודרת הראשונה.
הפועלים העברים חדרו למקצועות העבודה השונים והתמחו בהם. הפועלות עבדו בעיקר בגיזום ענפים יבשים ובאריזה. כאן גם החלה מתפתחת החרושת הקטנה ובייחוד בענף המתכת, וסדנאות אלו קלטו פועלים שרובם למדו את המקצוע אגב עבודה.
מתוך כמאתיים הפועלים שעבדו בפתח-תקוה ב-1908 חמישים היו חברי "הפועל הצעיר" וכעשרה חברי "פועלי ציון". כמו כן עבדו במקום שמונה-עשרה פועלות, רובן בתפירה. שלוש מהן עבדו בשדה. באמצע תרס"ט פחת מספרם של הפועלים היהודים שהועסקו באם המושבות, והיה פחות ממאה. כמחציתם הועסקו בפרדס קרול, "הפרדס היחיד פה, ואפשר בכל ארצנו, שנעבד רק בידיים עבריות". משום כך נקרא "הפרדס הציוני" (ביידיש: "די ציוניסטישע באיארע").
תנאי החיים של הפועלים העברים בפתח-תקוה היו, כאמור, עלובים ביותר. בחדר יחיד התגוררו עשרה איש ויותר, וכמו כן התגוררו פועלים באורוות ובצריפים שלא היו מאווררים די הצורך ובחורף עמדה בהם לחות רבה. רק בתרע"א (1911) החלה בנייתם של מעונות הפועלים בעין-גנים. תנאי המגורים הללו הזיקו לבריאותם של הפועלים שעבדו קשה כל היום ולא מצאו מנוחה בלילה. כמו כן הנוהג המקובל במושבה, שזרים ישלמו תמורת עזרה רפואית, פגע במיוחד בפועלים, שעדיין לא "התאזרחו" במושבה ושהיו מועדים למחלות.
הפועל העברי בפתח-תקוה נלחם גם על הלשון העברית. לקראת ביקורו של המשורר הלאומי ח"נ ביאליק במושבה, הכינו תושביה לכבודו הצגה ב...צרפתית. כשלושים פועלות ופועלים הפגינו במקום, שרקו וצעקו: "תחי השפה העברית!".

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.