סיפורו של מקום

אחרי חג הפסח בשנת 1879 באו לפתח-תקוה אחדים מן המתיישבים החדשים כדי לנצל את ימי הקיץ להכנות לקראת החורף. בעלי האמצעים שבהם רכשו מגרשים במושבה הקיימת, על הגבעה סמוך לבאר. אחרים התנחלו על גדת הירקון מתוך תקווה להקים כפר דייגים. אלה נקראו "הירקונים".
הוותיקים, למודי הניסיון המר, ובראשם סלומון וגוטמן, ראו להם לחובה להזהיר את החדשים מפני מימי הירקון מחשש למחלות, ובראשן המלריה והבילהרציה, ויעצו להם להשתמש רק במי הבאר שבמושבה. הם ציינו כי מי שיקים בית ורפת במושבה הבנויה, יזכה לקנות את המגרש במחיר הקרן וייהנה בלי תשלום ממי הבאר שנחפרה בכספי הוותיקים. אבל בקרב החדשים היו חשדנים שראו כוונות נסתרות בהצעות הנדיבות הללו ולא נתנו אמון בוועד המושבה. "הוותיקים רוצים לצאת נשכרים ממכירת מי הבאר שלהם, והם מוציאים דיבה על השטח הסמוך לנהר משום שהם מקנאים בנו, על שאדמותינו משובחות יותר וסמוכות יותר למי הירקון, שבהם קל להשקות את הצאן והבקר והשדות ובהם ניתן לדוג דגים למאכל ולמכירה," אמרו אותם חשדנים.
סלומון השיב להם שאם הוא וחבריו חשודים בעיניהם, ראוי שיפנו אל הד"ר מזראקי, והלה ימסור להם את הממצאים שהגיע אליהם לאחר שחקר את הסביבה. אלא ש"הירקונים" טענו שהדברים הללו אולי נכונים מבחינתם של הפלאחים הערבים, שאינם מקפידים על הניקיון ואינם יודעים להשתמש בתרופות, אבל ליהודים יוצאי אירופה לא יאונה כל רע.
שני מחנות נוצרו אפוא במושבה המורחבת, והחלוקה נעשתה בעיקר על-פי חתך כלכלי: על הרמה ישבו המייסדים וחבריהם האמידים יחסית, ואילו סמוך לגדת הירקון התנחלו מי שאמצעיהם הכספיים היו מוגבלים ושראו בירקון ובגדותיו אפשרויות מרעה ודיג, מלבד אפשרות החקלאות. סכנות הקדחת (המלריה) והבילהרציה, שמפניהן הזהירו אותם הוותיקים, לא ריפו את ידיהם ולא הרתיעו אותם.

בכתב יד מימי ההתיישבות על גדת הירקון, אנו קוראים כי "בעיניים עצומות נהרו הקונים אל הנחלות שקנו, בטרם הכינו קורת גג למשפחותיהם. הם נטו אוהלים על גדת הנהר, ורבים שהו תחת כיפת השמים. מאחר שהיו דלי אמצעים, אכלו לחם קטניות ודורה, אשר טחנו ואפו באמצעים פרימיטיביים. הבצק לא נאפה כל צרכו והם חלו והתהפכו במכאוביהם באין רופא ובאין תרופות. המוות קצר בעיקר נשים וטף."
במשך הקיץ הקימו המתנחלים על הירקון שלושה בתי אבן ושישה בתי חומר, זרעו ירקות והשקו אותם במימי הירקון, שמהם גם שתו. בתוך חודשים מספר נשתנו פני המקום. השדות הוריקו והמראה הרהיב עין והרנין נפש. הירקונים המציאו כל מיני מלכודות לדוג דגים ויבולם היה נאה.
ואולם עד מהרה החלו הנבואות השחורות מתגשמות. בקיץ של שנת תר"ם (1880) פשטה הקדחת בקרב הירקונים והחלה להפיל בהם חללים. החולים המיוסרים טולטלו בעגלה מהלך שש-עשרה שעות לבית החולים על-שם רוטשילד או ל"ביקור חולים" בירושלים. ומקצת הבריאים נמלטו לשכונה הראשונה במושבה.

הטבע התעמר במתיישבים גם מבחינות אחרות. יבול התבואה של שנת תר"ם (1880 ) לא עלה יפה. בחורף ירדו גשמים רבים וכן ירד שלג, והשדות, שלא היו מנוקזים, היו לביצה. גם הקרה פגעה קשה בחיטה ובשעורה. בייחוד פגע החורף הקשה בירקונים, שכן גשמי הזעף העלו את מימי הירקון על גדותיו וכל העמק שמשני עברי הירקון נתכסה מים. בתי החומר של המתיישבים החדשים הוצפו מים והיו לקבריהם של אחדים מהם.
ביום הראשון ניסו המתיישבים להציל את נפשם. הם נקשרו בחבלים איש לרעהו, לקחו את הילדים על זרועותיהם וחשבו לצאת בשורה מן המים והבוץ אל קרקע מוצקה, אבל מאמציהם עלו בתוהו. לפנות ערב התכנסו כולם בבית אחד והתפללו להצלה, אלא שלמחרת היום שוב לא יכלו לצאת מפתח בתיהם. ארובות השמים נפתחו וברד כבד הכה על הגגות. הרעמים החרישו את האוזניים והברקים סנוורו את העיניים. רוח סערה פרצה לתוך בתי החומר השקועים בבוץ ואיימה למוטט אותם על יושביהם. זקן אחד שהתכסה בכסתות מחמת הקור העז, נמצא מת היות שנחנק במחבואו. רק ביום הרביעי התחיל מפלס המים לרדת, ומכרים מיפו באו והחישו להם עזרה.
ואולם יותר מן השיטפונות, שהיו מכת טבע נדירה, העיקה הקדחת על תושבי פתח-תקוה. אשתו של משה ריינהרד היתה בחודש החמישי להריונה. היא חלתה בקדחת ומתה משום שלא היה אפשר להזעיק אליה רופא ולא היה כינין בהישג יד. רק לאחר ששככו הרוחות וחדלו הגשמים, הובאה האשה דרך נחל מוסררה לקבורה ביפו. גם משה ריינהרד, יעקב חייל וצ'סיקה, בתו של אברהם דוד, חלו בקדחת ומתו.
המלריה פגעה גם בוותיקים. הם לא ידעו שישיבתם בגבעה, באזור המרוחק מן "האוויר המורעל" של הירקון, שבו ראו את הסיבה לקדחת (הם לא ידעו דבר על יתוש האנופלס), לא תעניק להם הגנה מפני המלריה. יואל משה סלומון חלה וחזר לירושלים, שטמפר שהה בחוץ לארץ, וגוטמן ויהודה ראב עברו ליפו והשגיחו משם על העבודה במושבה ועל רכושה.
בשנת תר"ם (1880 ) שבתה העבודה בשל הקדחת המשתוללת. בשנת תרמ"א (1881) נידלדלו השכונה הירקונית והשכונה הוותיקה מתושביהן. ביום הכיפורים תרמ"ב (1881) עדיין היה מניין בדוחק, אבל בסוכות גם זה לא היה.
המתיישבים נחלקו בדעותיהם. היו שאמרו: "נשוב לירושלים." אחרים אמרו: "לא נזוז מפה!" אבל בתיהם נטו ליפול.
בנסיבות אלה אין זה פלא שהחדשים חדלו לשלם בעד אדמתם. הוותיקים הזמינו את המשתמטים לדין תורה בירושלים. הבד"ץ חייב את בעלי הנחלות לפרוע את חובותיהם, אך ידם לא השיגה למלא אחר הפסיקה. גוטמן נאלץ למכור את מגרשו הגדול בירושלים וסלומון נסע לחברון ולקח משכנתא על חצרותיו בירושלים כדי לפרוע את השטרות לטיאן. רק כשישה-עשר מן המתיישבים החדשים פרעו את חובותיהם.
הפתח תקוואים התנחמו בעובדה שהשנה הבאה היא שנת שמיטה, שבה ממילא אסורה העבודה. לקראת שנת השמיטה תרמ"ב (בשלהי שנת 1881), נפוצו המתיישבים בין יפו לירושלים בתקווה לשוב לנחלותיהם כעבור שנה בכוחות מחודשים. אחדים מהם החכירו את אדמותיהם לפלאחים. אבל בשנת השמיטה פשטו הפלאחים על המושבה וגנבו והרסו את אשר השאירו המתיישבים מאחור. רק שלושה בתים קטנים שרדו וכן מספר קטן של רפתות, שברי מכונת קציר, מחרשות ואופני עגלה.
למושבה הקטנה לא היתה תמיכה ציבורית מבחוץ והמתיישבים, שכולם היו אנשים פרטיים, איבדו את מרבית כספם.
ביום כ"ד בתשרי תש"ה (11 באוקטובר 1944) יצאו שרידי המייסדים והירקונים, שעדיין היו בחיים, בלוויית מהנדס העיר אל גדות הירקון כדי למצוא ולסמן את מקומות המגורים של הירקונים - בתים, אוהלים ובורות ליד הנהר, כמו הבור שחפרו אברהם דוד ובתו צ'סיקה, שמתה בו מקדחת. עיריית פתח-תקוה הקימה מצבה צנועה לזכר הירקונים, ליד גדת הירקון.

מתוך: אריה חשביה, 1998,