שכונות, רחובות ואתרים

בחורשת האקליפטוס, הנמצאת ממזרח לכפר הבפטיסטים, נמצאים שרידי טחנת הקמח של מיר. הכפר הקטן מיר היה מיושב ע"י כושים יוצאי מצרים וסודן, צאצאי המתיישבים הראשונים מתקופת הכיבוש של איברהים פחה. בתחומו היתה טחנת הקמח הראשונה מבין חמש הטחנות שפעלו לאורך הירקון.
יתכן, כי השימוש במבנה הוחל כבר בתקופה הביזאנטית. טחנות, שפעלו במקום זה או באתר סמוך, נזכרות לראשונה במקורות היסטוריים ערביים בשם "אל-טואחין" (הטחנות) במאה ה-ט' לספירה. הן נזכרות רבות גם בתעודות צלבניות. לשם הפעלת הטחנה נחפרה תעלת הטייה מדרום לאפיק הטבעי של הירקון, שאליה הוטו המים בעזרת סכר. המים נאגרו בבריכה, ודרך מגלשים ותעלות צרות הוטלו על גלגלי כפות, שחוברו לאבני הריחיים. כאשר סובבו המים את גלגלי הכפות, סובבו אלה באמצעות הצירים שלהם את אבני הריחיים. אחרי הניעם את הגלגלים יצאו המים מעברו השני של המבנה וזרמו בתעלה מלאכותית חזרה אל הנחל. בתחילת המאה ה-19 היתה שייכת הטחנה לשייח' צאדיק אל-ג'מעיני מהכפר מגדל יבא, שגורש מן הארץ ע"י הטורקים. את הטחנה חכר אז חאפז בק, שהעבירה בחכירה מישנית לסלים קסאר. הטחנה פעלה עד שנות ה-80 של המאה ה-19. עם הפעלתה של טחנת אבו רבאח דאג השייח' איברהים אבו רבאח, שטחנת מיר תפסיק את פעולתה...
בתחילת המאה ה-20 בדק נחום וילבוש את הטחנה ואת זרימת המים בירקון לידה. הוא אמד את עוצמתה ב-150 כוחות סוס. כושר הטחינה שלה היה שלושה קנטר חיטה ביממה לכל זוג ריחיים, כלומר 36-35 ק"ג חיטה לשעה לכל יחידת טחינה. שרידי הסכר וחדרי הטחנה, הנראים היום בשטח, הם מהתקופה העות'מאנית, אך סביר להניח, שחפירות ארכיאולוגיות יחשפו יסודות של טחנות קדומות יותר.

מתוך: מאיר אהרוני, 1991, אישים ומעשים בפתח-תקוה והסביבה.