שכונות, רחובות ואתרים
טחנת אבו רבאח
הטחנה הוקמה בשנות השמונים של המאה ה-19 ע"י השייח' אברהים אבו רבאח. הוא בנה את הטחנה על שרידי טחנת קמח קדומה יותר, שכונתה בשם טאחונת אל-וסטה, כלומר, הטחנה האמצעית, מאחר שהיתה ממוקמת בין טחנת הקמח של מיר וטחנת הקמח של פרוחיה.
איברהים אבו רבאח השתלט על האזור והגביר בו את השפעתו. כך אסר את השימוש במי הירקון להשקייה, ושליחיו חיבלו בטחנות הקמח של מיר ופרוחיה. למרות מעשיו נחשב השייח' כקדוש בזכות אבותיו, שהיו מקורבים לשלטון הטורקי. הודות לקדושתו ולמעמדו באזור, שימש מדי פעם כמתווך בסכסוכים בין הערבים ואף בין המושבות היהודיות ויריביהן מקרב הערבים. כל זאת עשה מתוך תאוות בצע. הוא ניצל גם את העובדה, שסמוך לאדמותיו הוקמה המושבה פ"ת, לצורך סחיטת דמי חסות. כך נהג לשאול חפצים שונים מאיכרי פ"ת והיה "שוכח" להחזירם. אוסוביצקי, פקיד הברון, נהג לשלוח לו מתנות וארגזי יין רבים, אותם קיבל השייח' בשמחה למרות איסור שתיית היין, החל על המוסלמים, ולמרות "אדיקותו וקדושתו"...
ב-1889 תפס אבו רבאח אדמות, שהיו שייכות לפ"ת, ואנשיו החלו לחרשן. הדבר גרם, כמובן, לסכסוך בינו לבין אנשי המושבה. אבו ראבח ניצל את הסכסוך על מנת לנקום בפקיד הברון, בלוך, שביטל את מנהג נתינת המתנות, והעליל עליו כי ניסה להתנקש בו, ולצורך זה ביים התקפה על מבנה הטחנה. בלוך נידון לשלוש שנות מאסר, ונאלץ לברוח לזמן מה לביירות.
הצדדים ביצעו "סולחה" לבסוף בתיווכו של מושל ירושלים, ראשיד פחה. אך גם הפעם יצא אבו רבאח נשכר, שכן פקידות הברון ויתרה למענו על חלקת אדמה בת 200 דונם!!! אבו רבאח התחייב מצידו לתת חסות ולהגן על פ"ת, תמורת שכר הגון.
מספר שנים לפני פרוץ מלה"ע הראשונה שוכללה הטחנה וקיבלה צביון מודרני. הוכנסו בה שתי טורבינות משוכללות, הקטנה שימשה לשאיבת מים להשקיית פרדסים, והגדולה הפעילה שבעה זוגות אבני ריחיים. כל זוג הגיע למהירות טחינה של למעלה ממאה ק"ג לשעה, הספק אדיר באותה עת. הדבר הביא להרחבת חוג הלקוחות של טחנת אבו רבאח, שהגיעו אף ממקומות מרוחקים.
במלה"ע הראשונה פוצצו הטורקים הנסוגים את גשרי הירקון. רק הגשר בטחנת אבו רבאח נותר על תילו, עובדה שהביאה לריבוי התנועה דרך הטחנה, והגדילה את מספר הלקוחות.
עם ריבוי טחנות הקמח המכניות ירד ערכה של הטחנה, ובדרך כלל פעלו בה שלושה זוגות ריחיים. החל מ-1936 נותרה טחנת אבו רבאח טחנת הקמח היחידה, שהונעה במי הירקון. לטחנה היתה עדנה במלה"ע השנייה, עת הוטל פיקוח על המזון. לכאן היה נוח להביא גרעינים לטחינה "שחורה" הרחק מעיני הפקידים. שנתיים לאחר קום המדינה שימשה הטורבינה הגדולה להנעת משאבה, שהשקתה את פרדס יכין חק"ל, וב-1959 פסקה פעילותה בשל ירידת ספיקת מי הירקון. כיום נותר המקום כפנינת נוף יפהפיה. בקטע זה מי הירקון אינם מזוהמים. עובדה זו מסבירה את הימצאותם במקום של צמחי מים, שכמעט ונכחדו מנחלי ארצנו, כמו הנופר הצהוב. טחנת אבו רבאח מיועדת להיכלל בתוך שיטחו של פארק, שיימשך לאורך הירקון.
מתוך: מאיר אהרוני, 1991, אישים ומעשים בפתח-תקוה והסביבה.
איברהים אבו רבאח השתלט על האזור והגביר בו את השפעתו. כך אסר את השימוש במי הירקון להשקייה, ושליחיו חיבלו בטחנות הקמח של מיר ופרוחיה. למרות מעשיו נחשב השייח' כקדוש בזכות אבותיו, שהיו מקורבים לשלטון הטורקי. הודות לקדושתו ולמעמדו באזור, שימש מדי פעם כמתווך בסכסוכים בין הערבים ואף בין המושבות היהודיות ויריביהן מקרב הערבים. כל זאת עשה מתוך תאוות בצע. הוא ניצל גם את העובדה, שסמוך לאדמותיו הוקמה המושבה פ"ת, לצורך סחיטת דמי חסות. כך נהג לשאול חפצים שונים מאיכרי פ"ת והיה "שוכח" להחזירם. אוסוביצקי, פקיד הברון, נהג לשלוח לו מתנות וארגזי יין רבים, אותם קיבל השייח' בשמחה למרות איסור שתיית היין, החל על המוסלמים, ולמרות "אדיקותו וקדושתו"...
ב-1889 תפס אבו רבאח אדמות, שהיו שייכות לפ"ת, ואנשיו החלו לחרשן. הדבר גרם, כמובן, לסכסוך בינו לבין אנשי המושבה. אבו ראבח ניצל את הסכסוך על מנת לנקום בפקיד הברון, בלוך, שביטל את מנהג נתינת המתנות, והעליל עליו כי ניסה להתנקש בו, ולצורך זה ביים התקפה על מבנה הטחנה. בלוך נידון לשלוש שנות מאסר, ונאלץ לברוח לזמן מה לביירות.
הצדדים ביצעו "סולחה" לבסוף בתיווכו של מושל ירושלים, ראשיד פחה. אך גם הפעם יצא אבו רבאח נשכר, שכן פקידות הברון ויתרה למענו על חלקת אדמה בת 200 דונם!!! אבו רבאח התחייב מצידו לתת חסות ולהגן על פ"ת, תמורת שכר הגון.
מספר שנים לפני פרוץ מלה"ע הראשונה שוכללה הטחנה וקיבלה צביון מודרני. הוכנסו בה שתי טורבינות משוכללות, הקטנה שימשה לשאיבת מים להשקיית פרדסים, והגדולה הפעילה שבעה זוגות אבני ריחיים. כל זוג הגיע למהירות טחינה של למעלה ממאה ק"ג לשעה, הספק אדיר באותה עת. הדבר הביא להרחבת חוג הלקוחות של טחנת אבו רבאח, שהגיעו אף ממקומות מרוחקים.
במלה"ע הראשונה פוצצו הטורקים הנסוגים את גשרי הירקון. רק הגשר בטחנת אבו רבאח נותר על תילו, עובדה שהביאה לריבוי התנועה דרך הטחנה, והגדילה את מספר הלקוחות.
עם ריבוי טחנות הקמח המכניות ירד ערכה של הטחנה, ובדרך כלל פעלו בה שלושה זוגות ריחיים. החל מ-1936 נותרה טחנת אבו רבאח טחנת הקמח היחידה, שהונעה במי הירקון. לטחנה היתה עדנה במלה"ע השנייה, עת הוטל פיקוח על המזון. לכאן היה נוח להביא גרעינים לטחינה "שחורה" הרחק מעיני הפקידים. שנתיים לאחר קום המדינה שימשה הטורבינה הגדולה להנעת משאבה, שהשקתה את פרדס יכין חק"ל, וב-1959 פסקה פעילותה בשל ירידת ספיקת מי הירקון. כיום נותר המקום כפנינת נוף יפהפיה. בקטע זה מי הירקון אינם מזוהמים. עובדה זו מסבירה את הימצאותם במקום של צמחי מים, שכמעט ונכחדו מנחלי ארצנו, כמו הנופר הצהוב. טחנת אבו רבאח מיועדת להיכלל בתוך שיטחו של פארק, שיימשך לאורך הירקון.
מתוך: מאיר אהרוני, 1991, אישים ומעשים בפתח-תקוה והסביבה.