שכונות, רחובות ואתרים

בשנות התשעים של המאה ה-19 לא היו שירותי דואר מסודרים בארץ-ישראל. ומייסדי פתח-תקוה, שהיו זקוקים לקשר עם משפחותיהם וידידיהם שנותרו בירושלים ובחוץ לארץ סבלו מקשיי הדואר. לכן יצרו שירות דואר משלהם. כשמישהו מהם עלה לירושלים, לא שכח לאסוף בין חבריו את מכתביהם אל יקיריהם. בשובו הביא אתו את התשובות המיוחלות. כסף, מסמכים ודברי ערך העבירו בדרך כלל על גופם, כשהתנועה היא על גבי חמורים וסוסים, על דבשות גמלים ולפעמים גם ברגל.
ברבות הימים הוכנס שכלול בחלוקת הדואר במקום: נמצאה מתיישבת זריזה ששמה פייגע-מינע, שקיבלה עליה את תפקיד הדוורות, ובמחיר סמלי הביאה את המכתבים לנמענים. מאחר שהדוורת החרוצה לא ידעה קרוא וכתוב, היו אנשי הוועד מסדרים את המכתבים בין אצבעותיה, לפי סדר הבתים במושבה. הדוורית הייתה עוברת במושבה כששתי ידיה שלוחות לפנים והאיגרות בין אצבעותיה. זיכרונה היה מופלא ולא קרה שאיגרת השייכת לקמיצה תגיע לאגודל.
בעיית הדואר החריפה עם גידול המושבה. ואז, בשנות התשעים הראשונות של המאה ה-19, הצטרף למשקמי אם המושבות תושב חדש, יצחק גולדנהירש, שעלה מרומניה. התושב החדש הכה שורשים במושבה, הקים משק פורה והתחיל מייחד מזמנו לצורכי ציבור וחברה. כשנבחר לועד המושבה, התחיל להקדיש מזמנו בפעילות נמרצת לשיפור איכות החיים ביישוב הצעיר. אחד השירותים שהטרידו אותו היה הדואר. והוא הביע את נכונותו לעזור בהקמת סניף דואר במושבה בשלושה תנאים; בול עברי חדש יונפק לפתח-תקוה, שישמש לדואר פנים וחוץ גם יחד; תהיה חותמת מיוחדת לפתח-תקוה; ומחצית מהכנסות הדואר תועבר לועד המושבה ולקרן הקיימת לישראל. בסוף 1908 הוזמנה הצעת בול אצל צייר ששמו לא נרשם למזכרת, למרבה הצער.
האמן עשה מלאכה מושלמת, בהתחשב בתנאי הגרפיקה של הימים הם: הבול היה צבעוני ומושך-לב וסימל את אם המושבות: מחרשה, שדותירוקים ועץ תפוזים מלבלב. מחירו היה 14 "פארות" (מטבע תורכי), ובחלקו העליון התנוסס השם "פתח-תקוה" באותיות עבריות, מאירות עיניים. בהופעתו הוא זכה לתפוצה ניכרת. הכנסות הועד ממכירות הבול הסתכמו באלף וארבע מאות פרנק זהב.

גולדנהירש זיכה את אם המושבות בתואר המכובד: " אם הבול העברי הראשון במולדת המתחדשת". בבוא היום היה ציורו של הבול לסמל של המוסדות המוניציפליים שם פתח-תקוה.