אישים ומייסדים

נשוי לפנינה, אב לשלושה, סב לחמישה.

ואלה תולדות: נולד, גדל וחי בפתח תקוה כל ימיו. בוגר בית הספר היסודי פיק"א, והפנימייה הצבאית בצריפין. התגייס לחיל החימוש וסיים את השירות בדרגת סמל, כעוזר למפקד קורס טכני מתקדם בבה"ד 20. את הקריירה במנהל הרפואי החל כפקיד ב"קופת חולים לאומית", לאחר כשנתיים עבר לנהל את קופת חולים עממית אזר פתח תקוה, לאחר איחודה עם קופת חולים מרכזית של הציונים הכלליים והפיכתה ל"מאוחדת", כיהן בתפקידים שונים, בין השאר כמנהל מחוז המרכז. בתפקידו האחרון היה סמנכ"ל השיווק והפרסום של "מאוחדת". האהבה לתחום הבריאות, אינה מנותקת מזיקתו לספורט בכלל ולמועדון מכבי בפרט. הקשר התחיל דרך תנועת מכבי צעיר בה היה בנעוריו חבר ומדריך, במקביל להיותו שחקן בקבוצת הכדורגל של הנוער במכבי פתח תקוה. בגיל 18 פרש בעקבות פציעה קשה, אך לא ויתר, הפך לעוזר מאמן ומשם התקדם להיות מאמן בכיר. תחת שרביטו עברו קבוצות בליגות הארצית והלאומית, חניכי בית הספר למאמנים בווינגייט, כשבשיאו היה מאמן הנבחרת הנערים והנוער של ישראל.

היום נחשב למומחה בכיר לכדורגל גרמני ומפרשן בטלוויזיה בנושא זה.

פתח תקוה ואני: "פתח תקוה היא השורשים, המקום שתמיד מוביל אותי למחוזות ילדותי. לעולם לא אשכח את החיים שלנו כילדים, כשהתנהלו מחוץ לבית, כשבמרכז עמדה 'המושבה': הקיוסקים של אייזק ופרידמן, רחוב מוהליבר, בית הכנסת הגדול וחובבי ציון. היום קשה לספר לצעירים, ששכונת הדר המושבות הייתה ביצה שורצת צפרדעים, ובחגים רחבת בית הכנסת הייתה מלאה כמו ביום העצמאות. לשמחתי, הקשר שלי אל העיר ואנשיה הוא הדדי, ורבים רואים בי סמל פתח תקואי. גונב לאוזניי שפעם כשהיו שואלים פתח תקואי: 'באיזה קופה אתה מבוטח?', הוא היה עונה: 'בקופה של משה מאירי'. עד כדי כך הייתי כנראה שם דבר".

העשיה עליה עיקר גאוותי: "עבודתי במערכת הבריאות. פגשתי משפחות ואנשים ברגעים הקשים של חייהם. היכולת שלי לעזור ולבחור צעיר לצאת להשתלת כבד בחו"ל, או לזוג צעיר המתקשה בהבאת ילדים לעולם, בלי להישחק בגלגלי הביורוקרטיה, היא הסיפור האמיתי. גם אם לא היו משלמים לי, הייתי בא לעבודה, כי אין מחיר ליכולת להציל חיים ולשפר חיים. עשיה נוספת שבה אני גאה ואינה מנותקת מחיי, קשורה בזיהוי כישרונות צעירים בכדורגל עוד מילדותם. בוני גינצבורג, אבי רן ז"ל, אלי אוחנה, מוטי איווניר, רוני רוזנטל, דוד פיזנטי, הם רק מעטים מהשמות שהפכו לגדולי הכדורגלנים בישראל. כשאני רואה מה יצא מהם, או מה יצא מאלישע לוי מאמן נבחרת ישראל, שאיתרתי ככדורגלן צעיר, אני יכול לטפוח לעצמי על כתף, ולומר שבחרתי נכון".

רגע מרגש: "מטבע הדברים, תחום הכדורגל הינו טעון ורגשי. אני זוכר שאימנתי את מכבי פתח תקוה. חצי גמר נגד בית"ר ירושלים, האצטדיון מפוצץ עד אפס מקום, ובגלל החלטה של שופט, הפסדנו את המשחק ואת הגמר. עד למותו הודה השופט שטעה בהחלטתו, ואצלי זה נותר כפצע מדמם. רגע נוסף שעדיין מרגש אותי, קרה בתחילת דרכי בקופת החולים. אחד הראשונים שנכנס למשרדי היה מנהל בית הספר היסודי בו למדתי, אהרון שטרנברג. אמנם כבר הייתי נער גדול, בן 25, אך לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. הערצתי אותו. הוא היה המנהל והמורה לתנ"ך, דמות חינוכית מדהימה".

פתח תקוה שאני משאיר לבאים אחרי: "המשאב הגדול ביותר של פתח תקוה הוא אנשיה, אין פתח תקוה בלעדיהם. אני חושב שהאצת הבניה היא חיובית, אך בסתר ליבי הייתי רוצה שצאצאיי והתושבים הבאים של העיר, ייהנו מפתח תקוה שלי – מושבה אנטי תל אביבית".