אישים ומייסדים

נשוי לשפרה, אב לארבעה, סב לנכדים.

ואלה תולדות: יליד פתח תקוה, בוגר בית ספר יסודי נווה כיבוש, ותיכון עמל. התגייס בשנת 1964 ושובץ לחיל האוויר, -1966 השתחרר בדרגת סמל ועם שחרורו מצה"ל החל לביים להקות צבאיות, במקביל, קנה את שמו כבמאי של מופעים גדולים על במות ענק, בהשתתפות עשרות רבות ולעיתים מאות של משתתפים, בארץ ובחו"ל. לביא מנגן על שלושה כלים: אקורדיון, פסנתר וגיטרה חשמלית. את לימודיו המוסיקליים החל בגיל 8 כשהתחיל ללמוד נגינה ומוסיקה בקונסרבטוריון העירוני ואחר כך במשך שנים רבות העשיר את השכלתו המוסיקלית ולמד קומפוזיציה והלחנה אצל ד"ר צבי קרן ואלכס וייס. את רזי התנועה והכוריאוגרפיה למד בסטודיו של הכוריאוגרפית הידועה רות הריס, אצלה למד כ-4 שנים כוריאוגרפיה ותנועה בסגנון מחזות זמר. שיתף בהפקותיו כוכבים רבים, אך המופע "100 שנה לפתח תקוה" היווה פריצת דרך עבורו והבליט את יכולתו להפעיל ולהלהיב באופן מקצועי עשרות רבות של שחקנים, רקדנים וזמרים. הפיק וביים את מירב מופעי היובל והמאה של המושבות, הישובים הקיבוצים והערים ברחבי הארץ. בעקבות הופעות אלו קיבל הצעה לנסוע כבמאי לארצות הברית בשליחות הסוכנות היהודית. הוא נעתר לבקשה, אך כעבור שנה הגעגועים הכריעו, והמשפחה חזרה לארץ. מאז המשיך להעלות מופעי ענק עירוניים, וגם בימים אלו הוא ממשיך ומביים להקות ומופעים רבים. לצד עבודתו כבמאי וככותב מוזיקלי, הוא מעלה הופעה אישית שנקראת "טיפוס אורבאני" בה הוא שר ומנגן את השירים שכתב והלחין בלווי נגנים וזמרות.

פתח תקוה ואני: "פתח תקוה זה אצלי בדם. בזיכרונות הילדות שלי נחרטו סטלמך, רצהבי, ויסוקר. אפילו האי מייל שלי הוא slpt  -'שי לביא פתח תקוה'. גם אם אגור בעיר אחרת, אני תמיד אחיה בה את פתח תקוה. כשאני מביים, אני רואה בדמיוני תמונות היסטוריות ומשחזר אותן. אחד השחזורים במופע לפתח תקוה תיאר את גירוש אנשי תל אביב מהעיר, בתקופת הטורקים, וכמו תמיד, מישהו צילם את הסצינה בצבעים אותנטיים של שחור ולבן. צילום אחד ניתן לי והשני לדב תבורי, שכיהן אז כראש העיר. יום אחד התקשרו מהמוזאון העירוני ושאלו האם אפשר לקבל את התמונה ההיסטורית שברשותי. לקח לי כמה דקות להבין שהם חשבו שהצילום אמיתי. כשעניתי שאני צילמתי, הם עדיין לא הבינו ושאלו: 'מה, אתה כל כך זקן?'. המופע הוצג במשך שבוע, ומשך קהל של למעלה ממאה אלף איש.

מבחינה זו, כן היה נביא בעירו. אדם קרוב אצל עצמו. אתה יכול לעשות מופעים בכל העולם, אבל בעיני, הכי חשוב זה להציג מול בני העיר שלך".

העשיה עליה עיקר גאוותי: מלמד משפחתי שבה אני מאוד גאה, עיקר גאוותי היא על המופע הנוכחי שלי, בו אני מנגן באקורדיון, פסנתר וגיטרה חשמלית. התחלתי עם הגיטרה בגיל חמישים, הנחשב מבוגר, ואני גאה שהצלחתי להתגבר על הקושי שבנגינה שוטפת של יצירות מורכבות. העובדה שאני מצליח במופע אישי, לא משתווה לשום מופע שאעלה בהוליווד. ברגע שקהל קונה דיסקים, רוצה לראות אותי ומתעניין בי אישית, זו גאווה גדולה. גם לקבל את יקיר העיר זה אירוע משמח מאוד. פעמיים ביימתי את הטקס. יש הבדל אם אתה כאיש מקצוע או כמשתתף בפועל. אני מעדיף להיות בצד שמביים".

רגע מרגש: "לפני כמה שנים נסעתי עד ברלין לראות את לאונרד כהן ושאלתי את עצמי, מה כל כך מרגש באיש הזה. התשובה הייתה שהוא בן 80, ועדיין עומד על במה, ומוכר כרטיסים ערב ערב לעשרות אלפי צופים. זה היה אירוע מכונן עבורי. הבנתי שהאמנות היא שפה בינלאומית, חוצה גבולות, ואם יש לך אמת פנימית שאתה מציג מעל במה – אנשים ילכו אחריך. פתאום שמתי לב שכל האמנים הגדולים והפופולאריים הם בני 70 ומעלה. ולא פלא, הם הביאו איתם ניסיון שנשאר לעד. כבמאי כתבתי הרבה מוזיקה כבר מגיל צעיר. כמופיע כתבתי את השיר הראשון רק לפני 15 שנה, אם כי תמיד ידעתי שיום אחד אופיע עם חמרים משלי. אני מאחל לכל יוצר לעבור לקדמת הבמה".