אישים ומייסדים
דבורה אגרונוב
נולדה בשנת 1934 באפגניסטן.
סיפור חייה, השזור בסיפור משפחתה, יכול למלא ספר עב כרס. משפחתה של דבורה החליטה לעלות לארץ בעלייה בלתי חוקית, דבר שצלח רק בשנת 1937, עם ניסיונם השני, כשדבורה הייתה בת שלוש. המשפחה הגיעה לראש הנקרה אך נתפסה על ידי החיילים הבריטיים. דבורה, יחד עם אחיה הצעיר מנחם ואמה, הועברו לכלא בית לחם ואילו אביה נשלח לכלא עכו. כעבור שנה שוחררו בני המשפחה ועברו להתגורר בשכונת הבוכרים בירושלים.
עם שחרורו של האב השתקעה המשפחה בפתח תקוה. בתחילת דרכה בעיר עברה המשפחה מ"חצר" ל"חצר" עד שהגיעה לבית קבע. דבורה למדה בבית ספר פיק"א, אך היא התקשתה בלימודים. לימים התברר כי סבלה מלקות למידה (דיסלקציה), אך על אף מגבלה זו הצליחה דבורה בלימודיה, בעיקר בתחום האמנות בו הצטיינה, וזאת בזכות התמדתה ועקשנותה. בנעוריה הצטרפה לתנועת "הנוער העובד והלומד", ובמסגרת התנועה הגיעה לקיבוץ נחל עוז, שם עבדה במסירות בעבודות החקלאיות השונות.
כשבגרה למדה את תולדות האמנות באוניברסיטת בר אילן והתמחתה בציור. מאז היא עוסקת בכך כחצי יובל שנים. בעבדותה היא משתמשת בטכניקות שונות וזוכה להכרה ולהערכה בינלאומית ואף זכתה בתעודות ופרסים בארץ ובחו"ל. דבורה נמנית על חברי אגודת הציירים והפסלים בישראל, וחברה גם באגודה הישראלית למיניאטורות ובאגדת הציירים בפתח תקוה.
את אהבתה לאמנות ויכולותיה האישית הפנתה דבורה ללימוד ציור, כאמצעי להעצמה אישית וכן שימוש בדמיון מודרך כטכניקה להבעה עצמית. בין השאר, מתנדבת דבורה בעמותת "ילדים שלנו" הפועלת במרכז הרפואי שניידר, שם היא מדריכה ילדים בציור ובשימוש בדמיון מודרך כאמצעי ליצירה. בנוסף לכישור הציור, שלחה דבורה ידה גם בכתיבה, והוציאה לאור את הספר "העגלות ובובת החרסינה", ובו היא מתארת את סיפור חייה של ילדה מופלאה, בעלת שאר רוח ומוטיבציה יוצאת דופן בפתח תקוה של שנות ה-40. דומה שסיפור זה הוא בעצם סיפור חייה שלה.
הנתינה מהווה אצל דבורה אגרונוב דרך חיים ובכל שלב בחייה, גם כשידה לא הייתה משגת, חילקה את המעט שהיה לה עם האחרים. דבורה יודעת לסחוף אחריה את מכריה לטובת תרומה ועשייה לקהילה, והיא עצמה תורמת מיצירותיה לארגון ידידי בית החולים בילינסון ולארגונים נוספים.
על כל אלה ועוד נבחרה דבורה אגרונוב ליקירת העיר פתח תקוה לשנת תשע"ה.
סיפור חייה, השזור בסיפור משפחתה, יכול למלא ספר עב כרס. משפחתה של דבורה החליטה לעלות לארץ בעלייה בלתי חוקית, דבר שצלח רק בשנת 1937, עם ניסיונם השני, כשדבורה הייתה בת שלוש. המשפחה הגיעה לראש הנקרה אך נתפסה על ידי החיילים הבריטיים. דבורה, יחד עם אחיה הצעיר מנחם ואמה, הועברו לכלא בית לחם ואילו אביה נשלח לכלא עכו. כעבור שנה שוחררו בני המשפחה ועברו להתגורר בשכונת הבוכרים בירושלים.
עם שחרורו של האב השתקעה המשפחה בפתח תקוה. בתחילת דרכה בעיר עברה המשפחה מ"חצר" ל"חצר" עד שהגיעה לבית קבע. דבורה למדה בבית ספר פיק"א, אך היא התקשתה בלימודים. לימים התברר כי סבלה מלקות למידה (דיסלקציה), אך על אף מגבלה זו הצליחה דבורה בלימודיה, בעיקר בתחום האמנות בו הצטיינה, וזאת בזכות התמדתה ועקשנותה. בנעוריה הצטרפה לתנועת "הנוער העובד והלומד", ובמסגרת התנועה הגיעה לקיבוץ נחל עוז, שם עבדה במסירות בעבודות החקלאיות השונות.
כשבגרה למדה את תולדות האמנות באוניברסיטת בר אילן והתמחתה בציור. מאז היא עוסקת בכך כחצי יובל שנים. בעבדותה היא משתמשת בטכניקות שונות וזוכה להכרה ולהערכה בינלאומית ואף זכתה בתעודות ופרסים בארץ ובחו"ל. דבורה נמנית על חברי אגודת הציירים והפסלים בישראל, וחברה גם באגודה הישראלית למיניאטורות ובאגדת הציירים בפתח תקוה.
את אהבתה לאמנות ויכולותיה האישית הפנתה דבורה ללימוד ציור, כאמצעי להעצמה אישית וכן שימוש בדמיון מודרך כטכניקה להבעה עצמית. בין השאר, מתנדבת דבורה בעמותת "ילדים שלנו" הפועלת במרכז הרפואי שניידר, שם היא מדריכה ילדים בציור ובשימוש בדמיון מודרך כאמצעי ליצירה. בנוסף לכישור הציור, שלחה דבורה ידה גם בכתיבה, והוציאה לאור את הספר "העגלות ובובת החרסינה", ובו היא מתארת את סיפור חייה של ילדה מופלאה, בעלת שאר רוח ומוטיבציה יוצאת דופן בפתח תקוה של שנות ה-40. דומה שסיפור זה הוא בעצם סיפור חייה שלה.
הנתינה מהווה אצל דבורה אגרונוב דרך חיים ובכל שלב בחייה, גם כשידה לא הייתה משגת, חילקה את המעט שהיה לה עם האחרים. דבורה יודעת לסחוף אחריה את מכריה לטובת תרומה ועשייה לקהילה, והיא עצמה תורמת מיצירותיה לארגון ידידי בית החולים בילינסון ולארגונים נוספים.
על כל אלה ועוד נבחרה דבורה אגרונוב ליקירת העיר פתח תקוה לשנת תשע"ה.
