דרכה של מושבה

בשלב ההתגוננות של היישוב היהודי, היה צורך לצאת מפעם בפעם לפעילות התקפית - מוגבלת, לפי שעה היות שהבריטים עדיין היו בארץ. בתגובה על הפגיעה הקשה באוטובוס שנסע מנתניה לירושלים, החליטה ה"הגנה" לצאת לפעולות גמול נגד התחבורה הערבית באזור לוד-ראש-העין, ושלחה לפעולה זו את אחת היחידות המגויסות מכפר סירקין, בפיקודו של אשר לוי. היחידה נועדה לצאת לכביש פתח-תקוה-ראש-העין ולפגוע באוטובוס ערבי. אנשי היחידה ידו באוטובוס שני בקבוקי מולוטוב (בקבוקי תבערה), והאוטובוס נעצר. אהרן לוי, שנלווה ליחידה כמשקיף, הגיח מן המארב וירה מתת-מקלע מטווח קצר. בפעולה זו נפגעו ערבים רבים.
בעוד שבצפון פתח-תקוה, באזור הירקון, הקפידו הערבים שלא לתת דריסת רגל לכנופיות, משום שהם זכרו את מחיר הדמים שגבה מהם היישוב היהודי במאורעות תרפ"א (1921), הניח הכפר יהודייה למפקדת הדרום של הכנופיות הערביות להתמקם בו ולעשותו בסיס יציאה להנחת מוקשים בדרכים ולהתקפות מן המארב על התחבורה היהודית. מפקדי הכנופיות ביקשו לחסום בפני היהודים את הדרך לנמל התעופה לוד, להפסיק את פעולת המחצבות במגדל-צדק, לכבוש את מכון המים בראש-העין שהזרים מים לירושלים, ולהפסיק את מהלכן של הרכבות שהובילו את פרי ההדר לנמל.
ב-14 בדצמבר 1947 פרצה ליהודייה גונדה של אצ"ל, בפיקודו של יהודה טרייביש, הרסה שם בתים והסבה לערבים אבדות בנפש. כדי להקדים תרופה לפעולת גמול מצד ערביי יהודייה, הקימה מפקדת אצ"ל עמדה בגבעת-ברכה, ליד כפר אונו, של"הגנה" כבר היתה בו עמדה. בשלב זה של המלחמה נקטו הארגונים הצבאיים של היישוב היהודי מגננה. משמרות חמושים הוצבו בפרברים העירוניים וביישובים הכפריים, התחבורה הצטמצמה, ונסעו רק בשיירות ובלוויית מלווים חמושים.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.