דרכה של מושבה

מאז ומעולם תפסה הדת היהודית מקום של כבוד בפתח-תקוה. כבר כשסימנו חלוציה הראשונים של המושבה את גבולותיה, דובר על מינוי רב למקום, וכבר בשנת תרמ"ה (1885) מונה הרב הראשון, הרב הגאון אהרן הכהן אורלנסקי, שעלה לארץ-ישראל עם אנשי ביאליסטוק ושימש רבה הראשי של פתח-תקוה עד יום מותו. בזמנו נקבע שכדי ששטר נחלאות יקבל תוקף חוקי צריך גם הרב לחתום עליו, וכי חוזה חתום בידי הרב הוא מסמך חוקי שהשלטון העצמי של המושבה מכיר בו.
בשנת תרפ"ב (1922) נוסדה לשכת הרבנות של פתח-תקוה וכיהנו בה רבנים שמילאו תפקידי מנהיגות בתחום הדת. הם טיפלו בסכסוכים שבין אדם לחברו ובבעיות אישות, וגם בשאלות משפטיות שונות של היישוב שהיה לעיר. עם השנים היתה לשכת הרבנות של פתח-תקוה אחת משישה בתי הדין הגדולים במדינת ישראל. יש בלשכה שוחטים, מפקחים על כשרות ועל שמירת השבת ועוד, והיא מרבה בפעילות להעמקת השורשים הדתיים בכל התחומים. בין השאר, היא שקבעה שכל כלה תביא אישור שנטבלה במקווה כדי שנישואיה יאושרו. אשר לגירושין, נעשים מאמצים רבים להשלים בין בני זוג המבקשים להתגרש. הדיינים מטפלים גם בצוואות. מלבד הרבנות הראשית של העיר פועל רב בשכונות עין-גנים ומחנה-יהודה.
אחד המאפיינים של פתח-תקוה מאז ומעולם היה השילוב של דתיים וחילוניים שחיו בה אלה לצד אלה והשתדלו להתחשב איש ברגשות רעהו. ראש העיר הראשון, שלמה שטמפר, היה שומר מצוות בעל זקן שירד על-פי מידותיו, כיפה רבועה ו"קפוטה", ואילו סגנו לבש "רובשקה" (חולצה רוסית רקומה). הילדים רכבו על אופניים בשבת, אך עשו זאת ברחובות צדדיים. לצד הציבור הדתי היתה פתח-תקוה גם ערש ההסתדרות.
בשנות השמונים והתשעים חלה מידה של גידול בשיעור האוכלוסייה הדתית בעיר, שכן החלו באים לפתח-תקוה שומרי מצוות שלא מצאו דירה בערים אחרות בגוש דן. כיום, כשליש מאוכלוסיית פתח-תקוה דתיים, רובם מהציבור הדתי הלאומי. לכך יש להוסיף אנשים השומרים מצוות אחדות בלבד, למשל הולכים לבית הכנסת בשבת ואחר-כך נוסעים למשחק כדורגל. במועצת העירייה כיהנו בשלהי שנות התשעים עשרה חברי מועצה דתיים מתוך עשרים ושבעה אנשים.
במלאות לפתח-תקוה מאה ועשרים שנה היו בה כשלוש מאות בתי כנסת, רבים מהם קטנים ומשפחתיים. ריכוז גדול של בתי כנסת כאלה נמצא בשערייה, וריכוז אחר - בכפר אברהם. אין בפתח-תקוה שכונה בלי בית כנסת. ברוב השכונות מתגוררים דתיים וחילוניים אלה בצד אלה. במקומות רבים עומדים זה מול זה בית ספר ממלכתי דתי ובית ספר ממלכתי שאינו דתי.
יש מקוואות במרכז העיר, בכפר-גנים, בעמישב ובשערייה, ושני מקוואות חדשים תוכננו להיבנות ב-1998 - בכפר אברהם וברמת-ורבר.
בית הכנסת המרכזי, שב-1998 מלאו מאה שנה לייסודו, פתוח לציבור מארבע בבוקר עד עשר בלילה, וכל העת מתקיימים בו שיעורים ותפילות, ורבים עוברים בו כל יום.
כמו בכל תחום, גם בענייני דת מתאפיינת פתח-תקוה ברבגוניות. חיים בה דתיים מכל גוני הקשת של הציבור הדתי בארץ. מבחינת החינוך, שוכן בה "בית בלומה", אולפנה לבנות של בני עקיבא, לצד הישיבה הטכנולוגית בכפר אברהם, שגם בה התלמידים הם מהציבור הדתי-הלאומי, מצוי בה מוסד "אמי"ת" המשמש בנים ובנות דתיים גם יחד, ולעומתו ישיבות חרדיות, כמו ישיבת "תורת ארץ-ישראל" או ישיבת "נחלת דוד" (של הרב הראשי של פתח-תקוה, הרב שמעון סלומון). בפתח-תקוה מצויים יותר מעשרים כוללים, מהם למי שתורתם אומנותם, והם לומדים ואינם עובדים, ואחרים למי שבאים ללמוד בערב אחרי העבודה, גם מערים אחרות. ועוד לא הזכרנו חסידים ומתנגדים, ישיבות וכוללים ספרדיים ואת ה"חדר" שבו לומדים ילדים קטנים.
מבחינה דתית יכול כל אדם למצוא את מקומו בפתח-תקוה. "פתח-תקוה," אומר אברהם מרמורשטיין, לשעבר סגן ראש העיר וראש מנהל החינוך לשעבר, ומראשי המפד"ל בעיר, "היא לא רמת-גן וגבעתיים, אבל גם לא בני-ברק. משהו באמצע."
מעטים היו העימותים בין הציבור החילוני לבין הציבור הדתי. אחד מהם עלה לכותרות ופרנס מהדורות חדשות במשך חודשים רבים - העימות סביב קולנוע "היכל".

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.