דרכה של מושבה

ב-15 באפריל 1936 נרצח ישראל חזן בכביש טול-כרם-שכם. אנשי "ההגנה הלאומית" בפתח-תקוה הגיבו תגובה ספונטנית והרגו שני ערבים. ב-17 באפריל התקיימה הלווייתם של שני הערבים. ב-19 באפריל, שחל בכ"ז בניסן, היום שבו מתייחדת פתח-תקוה עם חללי מאורעות תרפ"א (1921), התנפל המון ערבי על יהודים ביפו ובשכונות היהודיות הגובלות עמה, ורצח תשעה יהודים. כך החלו מאורעות תרצ"ו (1936).
ב-19 באפריל 1936 התכנסו בשכם מנהיגים ערבים והקימו את "הוועד הערבי העליון" בראשות המופתי הירושלמי, חג' אמין אל-חוסייני. מנהיגי הערבים החליטו על שביתה כללית מ-22 באפריל 1936. שביתה זו היתה האות לפרוץ "המרד הערבי", כפי שכינו את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936), וכמו בעבר גם הפעם היתה ססמתם: "הממשלה אתנו". שלושת אלפים יהודים פונו מבתיהם בגבולות יפו, ונמל יפו חדל לפעול. התחבורה היהודית היתה מטרה עיקרית להתקפות הערבים, ויישובים יהודיים מבודדים ושכונות שגבלו באזורים ערביים מאוכלסים הותקפו.
ב-19 באפריל 1936, היום שבו פרצו המאורעות ביפו, ישב יצחק כרמלי עם חסן סלמה ועוד ערבים בבית קפה בצומת ראש-העין-מגדל-צדק. פתאום הופיעה מונית מכיוון מגדל-צדק וממנה קפצו שלושה ערבים צעירים ופנו לחסן סלמה ולחבריו: "אתם יושבים עם יהודי וביפו נשפך דם ערבים. שחטו אותו!"
חסן קם מכיסאו, תחב את ידו בכיס שבו החזיק אקדח ואמר: "מי שיעז לגעת ביצחק, ייהרג מייד." הוא הוציא את כרמלי לכביש סמוך לפתח-תקוה ואפשר לו להסתלק מן המקום בשלום.
באותו היום, כשנתקבלו בפתח-תקוה הידיעות הראשונות על הנעשה ביפו, התכנס ועד השמירה - מפגו"ש (מפקדה גושית), העתיד להיקרא מעתה ועד הביטחון - לדון במצב ולעשות את כל ההכנות הדרושות. חברי הוועד, יוסף ספיר, א' ירקוני, ז' אייזנברג, מ' בן דרור, י' שפושניק, א' יהלום וי' רסנר, החליטו להכריז על גיוס מלא במושבה, וכן הוקם ארגון הגנה אחד, שבראשו עמד אברהם שפירא. יהלום מונה למפקד הגוש ורסנר - למדריך גושי.
בידי הוועד היו באותם ימים מאתיים רובים (אנגליים ופולניים), אקדחים, רימוני רובה ורימוני יד (מלבד הנשק שנמצא במחסן של הארגון ההסתדרותי לשעבר, שכן מחסני הנשק לא מוזגו).
הוחלט שקו ההגנה יוקם בהתאם לתכנית שעובדה עוד בתרצ"ה (1935). ואלה היו ששת האזורים שנקבעו: אזור הדרום - כפר-גנים, גת-רמון, היובל, בהדרגה; אזור גבעת-השלושה (כולל בית חולים בילינסון וחבורת הפועלות; אזור עין-גנים (כולל מחנה-יהודה, גאולה); אזור שכונת הרכבת (צפון פתח-תקוה); אזור רודגס (כולל שכונת חסידוף); אזור כפר סירקין.
תכנית ההגנה הזאת נמצאה יעילה. אמנם כמו במאורעות תרפ"ט, גם במאורעות תרצ"ו נמנעו הערבים מפגיעה ישירה בפתח-תקוה, אבל כנופיות ערביות טמנו מארבים בדרכים המוליכות למושבה. עמדות המגן שנפרסו לאורך הקווים מכפר סירקין עד קרית-אריה וכפר-גנים, הרחיקו את התוקפים מאזורי המגורים הללו.
מייד עם פרוץ המאורעות, הודיע הנציב העליון על הפסקת מתן רשיונות עלייה "מעבר למכסה הקבועה". בפועל צומצמה העלייה צמצום קיצוני, ומספר העולים ירד בשנת 1937 ל-10,629, אף-על-פי שעל שערי הארץ התדפקו באותה העת המוני יהודים שביקשו להימלט מציפורני הנאצים.
ב-15 במאי הכריזו הערבים על "מרי אזרחי" והחלו בפעולות טרור גם נגד הממשלה. התחבורה הערבית הושבתה ורכב שנע בכבישים היה מטרה למארבים. הכנופיות המזוינות פגעו בנפש וברכוש: שדות זרועים ומטעים עלו באש או נעקרו; פרדסים וכרמים הושחתו; גם האזורים החקלאיים סביב פתח-תקוה נפגעו. המחצבות במגדל-צדק, שסיפקו אבן וסיד ליישובי השרון ויהודה, נהרסו וננטשו. עבודות הבנייה, שהתמעטו עקב המאורעות בארץ, עוכבו משום ששוב לא היו חומרי אבן וסיד; נפלו עשרות חללים יהודים ברבעים היהודיים בערים מעורבות ובכבישים, אבל היישוב היהודי הגיב בהבלגה.
עם זאת היו בתמונה הקודרת הזאת גם כמה נקודות אור, מנקודת מבטו של היישוב היהודי: השביתה הממושכת במגזר הערבי גרמה לאבטלה המונית בקרב הערבים; ממשלת המנדט הרשתה ליהודים לבנות נמל בתל-אביב; ובמאי 1936 הסכימו הבריטים להסתייע בכוח עזר יהודי להגנת היישובים היהודיים ומוסדות הממשלה, הלוא הם ה"גפירים".
עד מאורעות תרצ"ו (1936) היו ברשות היישובים העבריים "ארגזי נשק" רשמיים לצורך הגנה. את אלה מותר היה לפתוח רק בהרשאה מיוחדת של המשטרה ומפקדיה הבריטיים. אך עם התפשטות המאורעות ולנוכח תביעות נמרצות מצד מוסדות היישוב ניאותה הממשלה להקים כוח מגן ליגלי - הנוטרות. ב-2 ביולי 1936 הושבעו האנשים הראשונים, הם לבשו מדים, חבשו את ה"קולפק" - כובע הפרווה האפור שנשאר מימי התורכים - קיבלו נשק והוצבו בתחנות הנוטרים הראשונות.
במפקדה הארצית של ה"הגנה" הוחלט להשביע את מקצת חברי ה"הגנה" בתור נוטרים ואת האחרים להשאיר מחוץ לנוטרות. מפקדות ה"הגנה" המקומיות הגישו אפוא את רשימת האנשים שיש להשביעם בתור נוטרים ("גפירים"), אבל גם אנשים שלא הושבעו פעלו לא אחת בתור נוטרים, לאחר שאימצו לעצמם את שמותיהם של המושבעים. הדבר נעשה במיוחד לצורך אימון בנשק. עם התפשטות המאורעות ברחבי הארץ הורחבו סמכויותיהם של הנוטרים, ומלבד סיורים והטמנת מארבים, נקבע המשמר הנע (המ"נ, שנקרא גם ה"טנדר") בכל יישוב. מספר הנוטרים בגוש פתח-תקוה עמד על מאה ועשרים איש.
עשרים ושניים אלף צעירים גויסו לשורות הנוטרות - מעין מיליציה, שעד מהרה היתה לחלק ממערך ההגנה של היישוב. עם המצטרפים לשורות הנוטרים בפתח-תקוה נמנו לא רק חברי ה"הגנה", אלא גם חברי בית"ר והסתדרות העובדים הלאומית בפתח-תקוה, שהתנדבו לשרת בתור "גפירים". אחד מהם, אברהם דונגי מבית"ר נפל על משמרתו בהגנת אבן-יהודה.
שישה חודשים נמשכה השביתה הכללית של הערבים, ובחודשים אלה נהרגו שמונים ותשעה יהודים ויותר משלוש מאות נפצעו; לערבים היו מאה תשעים וחמישה הרוגים ושמונה מאות וארבעה פצועים. עם ההרוגים והפצועים נמנו גם חיילים ושוטרים רבים.
בסוף 1936 שוחרר יהלום מתפקיד מפקד הגוש, לאחר שלוש-עשרה שנות פעילות עתירת הישגים. הפיקוד על גוש פתח-תקוה נמסר לידיו של אליהו כהן, ששמו הלך לפניו כמי שנתברך במרץ רב ובכושר ארגוני. אליהו הביא עמו את שלושת אחיו, שהיו מומחים בתחומים מקצועיים ב"הגנה": טופוגרפיה, איתות וקשר, וכן חבר עוזרים, ובראשם שלמה רבינוביץ (שמיר) שהופקד על מחסני הנשק. בעזרת המפקדים והמדריכים המקומיים החל כהן בפעולה בהיקף שכמותו לא ידעה פתח-תקוה עד אז. גויסו ואומנו מאות אנשים; התקיימו קורסים למדריכים ומפקדים; הוקמו שתי יחידות עתודה לפעולות מיוחדות בפיקודם של ב' יצהר, י' סלומון וח' צ'רצ'ס; הוקמה יחידת עתודה לעזרת יישובי הספר בפיקודו של ב' ויינשטיין; הוקמה פלוגה דתית בפיקודו של י' סלומון ופלוגת בנות בפיקודה של רחל בן-פורת; והוקמה כיתת "עניין", לביצוע פעולות גמול.
היחידה הדתית הורכבה מחניכי הישיבה בפתח-תקוה, מחברי קיבוץ "רודגס" ומשומרי דת אחרים מתושבי המושבה, ואנשיה התאמנו בתנאים קשים למדי. בשעה שכלל הציבור התאמן בשבת, התאמנו אנשי היחידה הדתית בימי חול, אף על חשבון ימי עבודה, ואילו בשבת הם התאמנו רק בתרגילי סדר ובסיורים להכרת הסביבה. לא כל מפקדיה ומדריכיה של היחידה נמנו עם שומרי המסורת, אבל כולם השתדלו שלא לפגוע ברגשותיהם של פקודיהם, לשביעת רצונם של מנהיגי הציבור הדתי בפתח-תקוה. כיתה אחת מאנשי יחידה זו נשלחה לטירת-צבי, והצטיינה בהדיפת ההתקפה הערבית על היישוב.
כל חבר ב"הגנה" נדרש לעבור קורס מרוכז של שלושה ימים בבית אריזה בעין-גנים. ומפעם לפעם גם נשלחו אנשים לקורסים ארציים: קורס לחבלה, קורס קשר וקורס למפקדים ולמפקדות. הושקע טיפול נמרץ ב"רכש" וב"סליקים" ואורגן קורס מיוחד (מן הראשונים בארץ) לטיפול בנשק ובמחסנים.
השמירה בגבולות המושבה הוגברה מאוד והעמדות הועתקו קילומטרים מספר קדימה. לימים הופעלו פטרולים (סיורים), שהרחיבו את רצועת ההגנה.
למרות ההתפתחות שחלה בפתח-תקוה בימי פיקודו של כהן לא היתה דרכו סוגה בשושנים. אנשי הגוש האזרחי בוועד הביטחון לא השלימו עם המפקד החדש, שריכז בידיו את ארגון הכוח ופעולתו, ולא נראתה להם הכנסתם של אנשים מבחוץ ומסירת תפקידים חשובים לידיהם. גם נימוקים פוליטיים לא חסרו, שכן מקצת אנשי הביטחון במושבה, ובייחוד אנשים מחוגי האיכרים, לא ראו בארגון ה"הגנה" ארגון ארצי, על-מפלגתי. בתום שנת שירות עזב אליהו כהן את פתח-תקוה, ובמפקד הפרדה שהתקיים לכבודו נכחו כאלפיים ושבע מאות איש.
לא במהרה נמצא מחליף לאליהו כהן מקרב המפקדים המקומיים. "המצב בגוש אינו משביע רצון כלל," נכתב בדוח מן הימים ההם. "ממלא מקומו של מפקד הגוש עושה כל שביכולתו כדי לשמור על הקיים. העניינים מתנהלים כיום לפי אינרציה, בלי פיקוח מטעם מפקדת הגוש, שאינה מתאספת למעשה."
ואולם בהדרגה שבו ענייני הביטחון ועלו על דרך המלך.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.