דרכה של מושבה

חברת "עבודת האדמה וגאולת הארץ", שנוסדה בשנת 1875 בימי השלטון הטורקי ע"י יהודים ירושלמיים מן "המתנגדים", ובהם אנשים, שעלו מהונגריה, ואחרים, יוצאי העיר העתיקה בירושלים. היוזמים חשבו בראשונה להתיישב בערבות יריחו באזור, המכונה במקרא "עמק עכור", שבו חנו בני ישראל בבואם אל הארץ המובטחת.
כשלון רכישת הקרקעות ביריחו ובהר חברון, הביאו ליסודה של האגודה לעידוד ההתיישבות החקלאית "עבודת האדמה וגאולת הארץ". האיש המרכזי באגודה היה דוד גוטמן ששאף להקמת התיישבות חקלאית. ביום א' ניסן תרל"ו (1876), פרסמה האגודה "קול קורא", שקרא לגאולת הארץ ולהתיישבות כפעולה חשובה להחשת הגאולה "אם אין ארץ אין ישראל בעולם", קבעו מחברי הכרוז. מה גם שיש בכך פתרון כלכלי לתושבי ירושלים. כעבור חודשיים פרסמה האגודה תקנות, "החברה תנהג על דרך התורה והיראה כדת וכהלכה, כפי שיורו לנו חכמינו ומורינו". בהמשך פורטו התקנות לחלוקת הקרקעות והזכויות וסדרי הבחירות. החברה המשיכה לתור אחר אדמות לקנייה, נעשו נסיונות לרכישת אדמות דוראן (רחובות), אך מחירן היה מופקע. בקיץ תרל"ח, יצאו גוטמן, סלומון, שטמפפר וברנט לסיור באדמות מלאבס. אף על פי שידעו שהאדמה דשנה, ולידה מעיינות הירקון, התרשמו קשות ממראה הכפריים ולבם נמלא יאוש. כל חוות הדעת היו שליליות, המקום אינו מתאים להתיישבות, האדמה מכלה יושביה. גם הרופא הממשלתי, ד"ר מזוריקה, שהובא למקום ע"י המשלחת, פסל תכנית ההתיישבות בהדגישו "כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום, עד כי גם העוף נזהר לנפשו מלקרב הנה...". אולם, חרף האזהרות החליטו הארבעה להתיישב וליטול על עצמם את הסיכון. בשל הכשלונות הקודמים היו כבר קצרי רוח והחליטו לא לשעות לאזהרות. הם קיוו שעל אף הקשיים יצליחו להקים מושבה משגשגת, וקנו מאדמות קאסר, שהיו מרוחקות מהביצות.