דרכה של מושבה

בשנות השבעים והשמונים בא גל עלייה קטן מברית-המועצות לאחר שזו קרסה. עם התחזקות העלייה מחבר העמים, בשנת 1991, הוקמה היחידה העירונית לקליטת עלייה בניהולו של דוד הגר. היחידה נתנה מענה מיידי בטיפול בעזרה והכוונה בסידורים הראשוניים של העולה בארץ. פתח-תקוה קלטה כעשרים ושלושה אלף עולים, שהקימו בה את ביתם. בצומת סירקין הוקם אתר קרוונים שאכלס עם הקמתו כשלוש מאות וחמישים משפחות. בשנת 1995 היו 4,540 ילדים עולים בפתח-תקוה - כעשירית מכלל הילדים שבעיר. הם נקלטו היטב במוסדות החינוך בעיר. רבים מהוריהם נמשכו למרכזים הרפואיים הגדולים בפתח-תקוה. העולים החדשים לא נתקלו בבעיות תעסוקה בעיר שבה אזורי תעשייה רבים ומתפתחים, וכל מי שמחפש פרנסה - מוצא אותה. במלאות לפתח-תקוה מאה ועשרים שנה היו העולים החדשים כ13%- מכלל האוכלוסייה בעיר. מלבד השירותים הרבים שהם מקבלים מהמדינה ומהעירייה, הוקמה ועדת היגוי עירונית בראשותה של הגברת עדה קרל, ראש היחידה לקליטת עלייה וחברת הנהלת העיר, שבה נציגים ממשרד הקליטה, מאגפי העירייה ונציגי העולים, שמתפקידם להמליץ על פרויקטים לעולים בתחומי קהילה, חברה ותרבות לכל הגילאים, בעזרת התקציבים המתקבלים מן המשרד לקליטת עלייה ובשיתוף תקציבי הקליטה העירוניים. מלווים אותם מתנדבים רבים ליווי צמוד ומסייעים להם בשעת הצורך. השירות שהם מקבלים כולל אולפנים, מתנ"סים המותאמים להם במיוחד, ובתי תלמיד, שבהם יכולים הילדים ליהנות מחוגים אחר הצהריים. יש בעיר מועדוני קשישים מיוחדים לעולים, ארגונים שונים לעולים מהפזורות השונות, לעולים נכים ולעולים רופאים. משרד החינוך מסייע לילדים העולים בשנה הראשונה והשנייה לאחר עלייתם ארצה. הילדים משתלבים בכיתה מהר מבחינה חברתית, אבל לא אחת נשארים הפערים התרבותיים ופערי הלשון זמן רב יותר. בתי הספר בעיר נרתמו אפוא לעניין והם משקיעים בקליטת העלייה מאמצים רבים המוכתרים בהצלחה.
נלה שמולנסון עלתה ארצה ב - 21ביולי 1991 ומייד נקלטה בפתח-תקוה ואף אימצה את העגה העברית: "באנו לכאן בעקבות המלצה של קרובים שבאו לכאן בעקבות המלצה של מישהו אחר, ואנחנו הבאנו אחרינו קרובי משפחה שונים," אומרת נלה ומוסיפה: "ממש כיף לנו פה. בברית-המועצות לא היה לנו כיף כזה. היינו מפוזרים בכל המדינה והתראינו רק פעם בכמה שנים. כאן אנחנו מתראים בכל שבוע. אח שלי היה פה לפני שלוש שנים בתור תייר והוא מה זה קינא בנו! " ימים מספר לאחר בואה לפתח-תקוה הלכה נלה להירשם לאולפן. יהודית אורבן ראתה את העצב שהיה נסוך על פניה, וכששמעה שנלה היא מורה למוסיקה שאוהבת לשיר, הפנתה אותה למקהלה. חברי המקהלה קיבלו את נלה במאור פנים. היא היתה העולה החדשה היחידה שם. "יהודית היא אשה יוצאת מהכלל," אומרת נלה ומוסיפה: "היא משהו-משהו! במשך יומיים היא הרכיבה עם בעלה ארון בשבילנו, ועזרה לנו מאוד. גם עברית היא לימדה אותי." נלה נקלטה בעבודה בתור מזכירה באולפנים. "באוקראינה הייתי מורה בקונסרבטוריון ומלווה בתאטרון היהודי בלבוב. היום המוסיקה לא חסרה לי. אולי קצת, אבל אני יכולה לחיות בלעדיה. אני לא מאלה שיושבים בבית ובוכים. יכולתי לעבוד גם כאן בתור מורה למוסיקה, אבל אין לי חשק. אחרי שראיתי את הילדים הישראלים - זה לא בשבילי. אני לא יכולה לצעוק ולא יכולה להיות קשוחה. אני לא אומרת שהכול בסדר, אבל כאן אני מרגישה כמו בבית. אנשים שמכירים אותי מלפני העלייה אומרים שהשתניתי מאוד. לפעמים אומרים לי: 'את כמו ישראלית', ואני לא יודעת אם זאת מחמאה. פעם הייתי נורא סגורה. כאן נפתחתי. האנשים כאן עזרו לי מאוד."

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.