דרכה של מושבה

עם התגברות מעשי הרצח והשוד בארץ, הועמד היישוב לפני אחת הבעיות החמורות ביותר בתולדותיו: הבלגה או נקיטת פעולות גמול נגד מבצעי ההתקפות ובסיסיהם
המוסדות העליונים קראו להבלגה, בעיקר מנימוקים לטווח ארוך. ככלות הכול, יבוא יום והמאורעות יסתיימו, ואז יהיה על היהודים והערבים לחיות אלה לצד אלה בארץ-ישראל. מעשי גמול עלולים ליצור מעגל קסמים של נקמת דם, אבל בעורף גברה התסיסה (בדרך כלל אחרי מקרי רצח) ונשמעה התביעה לנקם.
ועד הביטחון של פתח-תקוה דן לא אחת בבעיה גורלית זו והושמעו נימוקים בעד ונגד מדיניות ההבלגה. הרוב סברו שלאחר התקפה מצד הערבים יש לצאת לפעולת גמול בתוך עשרים וארבע שעות. פעולות הגמול התבטאו בדרכים שונות: פיצוץ בארות בפרדסי הערבים כגמול לפיצוץ בארות או חבלות בפרדס של יהודי; פיזור שעונים מעוררים ותרמוסים ובהם חומר נפץ, שהתפוצץ עם הרמת השעון. בהכנת מטעני הנפץ הצטיין בעיקר יצחק ברקוביץ. לאחר פעולות רצח ננקטו פעולות גמול קשות יותר.
וכך סיפר משה גרינברג: "בא' תשרי תרצ"ז נרצחה משפחה יהודית ליד גשר הירקון. נודע שהרוצחים באו מן הפרדס הסמוך לגשר. הוחלט על פעולת גמול, והקצין שיף לא התנגד. אליהו גולומב ושתי כיתות נוטרים ומושבעים יצאו למקום המעשה. התכנית היתה שגולומב וכיתת נוטרים יעמדו על הכביש וימנעו את בואם של הבריטים, אם יופיעו במקרה, ואילו כיתה אחרת תקיף את הפרדס ותמנע תגבורת ערבית. יהודה פיאלקוב ופקודיו יבדקו את הסביבה הקרובה לבית ולבאר שבקרבתו. עלי ועל שלום קרליץ' הוטל לחדור לתוך בית הבאר ולהניח את חומר הנפץ. הכול בוצע בהתאם לתכנית. הכנסנו את החומר למנוע וחיברנו את החוטים באופן שבבוקר, כשיניעו הערבים את המנוע, ייהרסו הבאר והבית הסמוך על יושביו. חומר נפץ הוטמן גם מתחת לעבאיות של הפועלים הערבים, שהיו מוטלות בכניסה לחצר. מי שירים אחת מהן, עלול להיפגע.
"לרוע המזל, בטרם ניגשו הפועלים בבוקר להנעת המנוע, הרימו אחדים מהם את העבאיות שלהם והחומר שמתחתן התפוצץ. כמה ערבים נהרגו ונפצעו, אך אל המנוע כבר לא הגיעו."
על מקרה אחר סיפר אביגדור יעקובסון: "בכפר סירקין התקיים קורס סמלים של יחידת נוטרי הרכבת. אנשי הכפר פנו למפקדת הקורס וביקשו את עזרתה נגד הערבים המטרידים את הכפר ביריות מצד הוואדי שבין כפר סירקין לבין ראש-העין. המפקדה נענתה, והוחלט לארגן מארב כדי להפסיק את היריות. המשימה הוטלה על יוסף מילר וכיתת גששים. יצאנו למקום. בכניסה לוואדי הבחנו בערבים. הכיתה תפסה עמדות במארב, אך הערבים הרגישו בנו והחלו לסגת. פתחנו עליהם באש. ערבי אחד נהרג והיתר ברחו."
בתגובה למעשה זה רצחו הערבים את תושב כפר סירקין פייזר, שעסק ברוכלות ויום-יום היה עושה את דרכו לפתח-תקוה וממנה. באחד הימים ארב לו ערבי אחד ודקר אותו למוות.
באותם ימים הניחו הערבים פצצה לפני הגשר הגדול המוביל לכפר סירקין. עגלון הכפר עבר במקום והוא וסוסו נפגעו. לאחר ימים מספר הונח מוקש באותו מקום. האוטובוס הנוסע מן הכפר לפתח-תקוה עבר בשלום אבל משאית של הכפר עלתה על המוקש ונשרפה. הנהג י' פוקרינסקי ובחורה שהיתה באוטו נכוו קשה, והבחורה מתה אחר-כך מפצעיה. העקבות הובילו לכפר השכן פג'ה. בתגובה על כך יצאו י' מילר וא' פולצ'יק עם יחידת נוטרים לכיוון פג'ה. בדרך הצטרפה אליהם עוד יחידה מפתח-תקוה, בפיקודו של י' מזכרת. היחידות חדרו לכפר ופתחו באש. קמה בהלה גדולה בכפר, וערבים רבים ברחו והניחו אחריהם פצועים. כמו כן עלה רכוש רב באש.
על תקרית אחרת סיפר ז' אייזנברג: "יום אחד נהרג פועל תימני בפרדס גולומב בשכונת גאולה. כשנודע לנו על המקרה יצאנו מייד למקום. שמונה-עשר איש היינו בתלבושת של נוטרים, כולנו יהודים, חוץ מסרג'נט אנגלי ונהג הטנדר. העקבות הובילו לכפר רנתייה. כלבי הגישוש שהיו אתנו הובילונו עד לבית מסוים. הערבי שבבית הכחיש את כל העניין, אך כשעמדנו בתוקף על כך שהוא מעורב ברצח, שמתי לב ששני צעירים ערבים רכובים על אופניים יוצאים את הכפר. הבינותי כי אלה ממהרים לכפר ענה להודיע על בואנו. וכאן לא טעיתי. במבואות כפר ענה קיבלו אותנו באש חזקה. הגיעו ערבים גם מיהודייה והקיפו אותנו מכל הצדדים. הקצין לוסטיג שנכח באותה שעה אמר לנו לסגת, אך א' שפירא ואני טענו שאם ניסוג נהיה אבודים. שפירא פקד עלינו להתקדם. עלינו על שלושה טנדרים ופתחנו באש חזקה לכיוון החצרות והבתים שמהם פתחו באש ויצאנו בשלום. הבחנו בארבעה הרוגים שלהם ואף הספקנו לקחת עמנו רובה.
"למחרת הגיע הצבא הבריטי לכפר לברר את המקרה. הערבים טענו שבכלל לא היו כאן יהודים ולא היו יריות. לשאלת קצין הצבא מה פשר שבעת הקברים החדשים בבית הקברות, אמר להם המוכתר כי פרצה מגפה וכי אתמול מתו בבת אחת שבעה אנשים."
משה ליפקיס סיפר על מעשה גמול אחר: "נודע לנו כי ערביי השבט אבו-קישק הציתו שדה תבואה של הפרדסן דינוביץ. החלטנו על שרפת הגורן של אבו-קישק. הגענו למקום בחשכת הלילה. אליעזר ואני התקדמנו בזחילה ואילו הקבוצה נשארה בעורף לחפות עלינו במקרה הצורך. בידי היה אקדח עם כדורי רקטות. שתי ערמות גדולות היו בגורן. היה עלי להתקרב לערמה הראשונה כשבידי האקדח עם כדור בבית הבליעה. כשהגעתי למקום הכנסתי את האקדח עמוק לתוך הערמה, ירייה אחת והערמה עולה באש. השומרים הערבים שישבו בראש הערמה נבהלו למראה האש הפתאומית ופתחו באש, הכיתה שנשארה מאחורי ירתה אף היא. בתוך 'התזמורת' הזאת אני מתקרב לערמה השנייה, עוד כדור ואף זו עולה באש. התחלנו לסגת והאש מתפשטת. הלהבות עולות אל על, כל הסביבה, עד לרמת-גן ובני-ברק, מוארת כבאור יום."
בשנות המאורעות יצאו עשרות אנשים לילה-לילה לשמירה בגבולות המושבה, אבל היו גם אנשים שסירבו להשתתף בשמירה והיו נכונים לסמוך על השומרים ה"נאמנים" שבפרדסים, ואם כבר ניאותו לצאת לשמירה, הם עשו זאת רק בפתח-תקוה עצמה, וסירבו בעקשנות לצאת ולשמור את יישובי הסביבה בטענה הישנה שהושמעה מאז המאורעות הקודמים: "אין לפתח-תקוה נשק ואנשים די הצורך גם בשביל יישובי הסביבה."
נקודת התורפה העיקרית בימים ההם היתה כפר סירקין. אנשיה עלו אך זה על הקרקע, המקום שכן בקרבת הכפרים הערביים פג'ה, רנתייה וכפר קאסם, והסביבה לא היתה מיושבת והכול עדיין היה פרוץ ופתוח לכל עבר, ועל כן היה צורך בשמירה מוגברת הן מבחינת האנשים והן מבחינת הנשק. וכשנדונה ההצעה להקציב את מכסת הנשק הדרושה להגנת כפר סירקין, התעורר הוויכוח מחדש.
על אותו ויכוח סיפר יצחק רסנר, חבר ועדת הביטחון: "החלק הפועלי טען שאזורים אלה מקיפים את פתח-תקוה וממילא הם משמשים לה חגורת מגן, ולכן חובה על פתח-תקוה לרכוש את הנשק ולספקו ליישובים. כמובן, גם היישובים עצמם ירכשו נשק להגנתם. נציגי הפועלים התנגדו לכך בטענם כי כל עוד אין האזרחים נכונים לקבל את מרות מרכז ה'הגנה' ואף מתנגדים ליחסי כוחות שקולים במפקדה, כיצד אפשר להאמין להם שאמנם יספקו את הנשק הדרוש ליישובים אלה בשעה שיידרש? נוסף לכך, הרי מרבית חברי ה'הגנה' ומפקדיה הם תושבי יישובי ספר אלה, האין הם נאמנים עלינו במידה מספקת כי ידעו לשמור על הנשק אשר יימסר לידם בעוד מועד ולאו דווקא במקרים דחופים, כשזה עלול להיות מאוחר מדי? ויכוח זה נמשך זמן רב ללא הכרעה ולידי איחוד המחסנים לא הגיע, אלא לאחר קביעת הפריטט בהרכב המפקדה."
ויכוח חמור לא פחות ניטש על העבודה והשמירה הערבית שנמשכו למעשה במשך כל שנות המאורעות, אף כי בהיקף קטן בהרבה מקודם. ב"דבר" מיום 29 במאי 1936 סופר, לדוגמה, כי "שלשום מנעו פועלים ערבים וחורנים מפועלים יהודים להיכנס לפרדס ליברמן בסביבת 'מיר"'. הוועד הלאומי והמרכז החקלאי עמדו על הסכנה הנשקפת לפועלים היהודים העובדים יחד עם פועלים ערבים או עובדים "בחסות" שמירה ערבית, ונציגי המוסדות נפגשו אפוא עם ועד הביטחון של פתח-תקוה כדי למצוא פתרון לבעיה כאובה זו.
לאחר דיון ממושך קיבלו משתתפי הישיבה את המסקנות האלה: לא יפוטרו הפועלים הערבים הקבועים במשך שנים; בפרדס שבו העבודה מעורבת מוכרח להיות רוב מכריע של פועלים יהודים; כל הפועלים שיתקבלו לעבודה עונתית יהיו יהודים.
בראשית 1937 הוחלט למזג את ארגוני ההגנה הקיימים, אבל היו בארגון ב שלא רצו לקבל אף את מרות מפלגתם (הרוויזיוניסטית), והם פרשו אפוא מן האיחוד המוצהר והקימו את אצ"ל. פילוג זה נתן את אותותיו בענייני הביטחון היום-יומיים, ונתברר יותר ויותר שכוחות מתבזבזים לריק. לבסוף הוקמה ועדה פריטטית משותפת לשני הארגונים, בעיקר באיסוף כספים למימון ההוצאות הרבות לרכישת ציוד ולהחזקת אנשים.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.