דרכה של מושבה

בתקופה העות'מאנית (1517 - 1917) נערך מפקד תושבים ויישובים (במאה הט"ז). מהמפקד אנו למדים שהיישוב המרכזי באזור בתקופה זו היה היהודיה (יהוד), ויישובים קטנים ברנתיה, חורבת מסובים (חיריה), סקיה, מגדל צדק, זכרין, מזור ואולי אום-מלאבס שבפתח תקוה.
בהמשך התקופה, ובעיקר במאה הי"ט - בעקבות התפתחותו של נמל יפו והתיישבות מצרית באזור, נושבו אתרים נוספים: פג'ה, אל-מיר, אבו רבאח ופרוחיה, שבהם פעלו טחנות קמח, קולה נבי תארי ועוד.. השנים 1517 - 1573 נבנתה בתל אפק מצודה גדולה, שנקראה "בינאר באשי" (ראש העין), והוצב בו כוח צבאי, ששמר על עובדי האורח בדרך הבינלאומית. במאה הי"ח כבר היתה המצודה נטושה וחרבה.
באמצע המאה התשע-עשרה התיישב במגדל צדק תקיף מקומי בשם צאדק (שעל שמו נקרא מאז המקום). הוא ניצל את חולשת השלטון העןת'מאני וגבה כספים מעוברי אורח ומתושבי המקום. הוא אשר בנה את המבנים הגדולים על ראש הגבעה, השולטים בתצפית על כל האזור. לצד המבנים התפתח כפר קטן, שנקרא גם מג'דל יבא.
במהלך התקופה התרכזו יישובים בעיקר בעמק המרזבה, בנוסף לאתרי הטחנות שלאורך הירקון. ליד טחנת אל מיר הקים סוחר ערבי מיפו בשם קאסר חווה חקלאית, שממנה שרדו השער, באר האנטיליה והבריכה לאגירת המים. בשולי ההר הוקמו כבשני סיד.
מצב זה השתנה רק עם ראשית ההתיישבות היהודית באזור, כאשר נוסדה פתח תקוה (תרל"ח). לראשונה נגאלו באופן משמעותי, גבעות החול האדום (לאחר שיער האלונים הושמד עוד קודם לכן), שהיו נטושות ושוממות במשך אלפי שנים.

מתוך: מאיר אהרוני, 1991, אישים ומעשים בפתח תקוה והסביבה.