דרכה של מושבה

התקופה הביזנטית (324 - 640 לספירה) היווה שלה שיא בהתפתחות היישוב באזור, כמו ארץ ישראל כולה. אולם בתקופה הביזנטית חרבה אנטיפטרוס ברעידת אדמה בשנת 363 לספירה היא לא שוקמה מחדש ולא חזרה למעמדה הקודם. אין ספק, שהיתה בה עדיין תחנת דרכים וכנסיה ביזנטית, אולם החפירות הארכיאולוגיות והמקורות ההיסטוריים מראים שעיר של ממש לא הוקמה מחדש. למרות זאת, פרח היישוב הכפרי מסביב, בעיקר בשולי האזור הגבעי. נראה, שהסיבה לירידה במעמדה של אנטיפטרוס נעוצה בגורמים גיאופוליטיים: השלטון הביזנטי הנוצרי חיזק את העיר לוד, הסמוכה לאזורנו מדרום, כעיר קדושה לנצרות, השוכנת לצד הדרך של עולי הדרך מיפו לירושלים, על חשבונה של אנטיפטרוס, שאותה לא טרח לשקם מהריסותיה.
בתחום פתח תקוה צמח בתקופה זו יישוב גדול למדי (שטחו כ-30 דונם) באום מלבס שבצפון העיר. במקום נסקרו שרידי מבנים, לרבות רצפת פסיפס ובית בד להפקת שמן זית, והתגלו ארונות קבורה מעוטרים, כלי חרס ואבן וסיגי ברזל. שני כפרים נוספים הוקמו בשוליה המזרחיים של פתח תקוה : בפג'ה , שם נחפרו גתות יין גדולות ובשכונת שעריה.
בשולי הר שומרון היו יישובים כפריים רבים, כגון מגדל צדק, מזור וקולה שבקצהו הדרומי של האזור. סביבם חצובים בסלע מתקנים חקלאיים רבים, כגון בורות מים, גתות ובתי בד.
לסיכום הממצאים מצביעם על כך, שחלקו המזרחי של אזור פתח תקוה היה מיושב בצפיפות ע"י נוצרים. יתכן שבאתרים אחרים כגון אום מלבס, פג'ה ושעריה, התגוררה אוכלוסיה יהודית ואף שומרונית.

מתוך: מאיר אהרוני, 1991, אישים ומעשים בפתח תקוה והסביבה.