דרכה של מושבה

רבים מהעולים החדשים הובאו לשיכוני עולים בפתח-תקוה. עולים מרוקאים התרכזו ביוספטל, עולים תימנים - בשערייה, ועולים רומנים והונגרים - בשיכוני הפועל המזרחי. מלבד זאת היתה בפתח-תקוה מעברה אחת: מעברת עמישב. "לבני המושבה, היו המעברות מבחינת עולם שמעבר לכוכבים,"כתבה הד"ר יפה ברלוביץ' בסיפור בהמשכים שפרסמה בעיתון הילדים "הארץ שלנו".
עם גל העלייה הגדול מעיראק ב - 1951, שוכנו רבים מהם במעברת עמישב. שמה הראשון היה "מעברת פתח-תקוה". ראשוני המתיישבים בה היו עולים חדשים מעיראק. אחר-כך באו עולים מפרס, ממרוקו, מרומניה ומארצות אחרות..
פירוש המונח "מעברה" היה מקום מעבר זמני עד שייבנה שיכון קבע. ברחבי הארץ הוקמו כמאה וארבעים מעברות בשנים 1952-1950, ועמישב הוגדרה כמעברה עד שנת 1960. תושביה גרו בתחילה באוהלים, אחר-כך בפחונים ובאזבסטונים ובסוף - בצריפים.
בראשיתה היתה המעברה שורות-שורות של אוהלים צבאיים - אלפיים וחמש מאות אוהלים זהים זה לזה. שביל אחד חצה את המעברה שנשקף ממנה נוף פסטורלי, אבל תנאי המחיה בה היו מושכים פחות. משפחות בנות יותר משש נפשות קיבלו שני אוהלים שכנים.
הסוכנות היהודית סיפקה לעולים החדשים ציוד בסיסי - מיטות, מזרנים, שמיכות וכלי אוכל. לא היו דלתות לאוהלים ומובן שלא היו מנעולים בפתחיהם, אבל לא היה חשש מגנבות: לא היה מה לגנוב. רב גונדר אריה ביבי, לימים נציב שירות בתי הסוהר של מדינת ישראל, גדל בתור ילד במעברת עמישב, וכך הוא מתאר את זיכרונותיו מן המעברה: "סביב האוהלים גדלה פרא הסירה הקוצנית. בסכיני האוכל חתכנו את הקוצים. כשהתגייסתי לחטיבת הצנחנים היה הבסיס שלנו במחנה סירקין הסמוך, וכשנדרשנו לצאת לתרגיל ניווט באזור, החוליה שלי הגיעה ליעד זמן רב לפני האחרות מאחר שהכרתי את הסביבה מאז ילדותי."
גדעון, בנו של מורדוך דעבול, מספר ש"בגלל השממה והסלעים שרצו נחשים במעברה. אבי התמחה בלכידתם של נחשים. מי שנחש נכנס לאוהלו היה מזעיק את אבא והוא היה לוכד את הנתש בהתנדבות. כשמלאו לי ארבע - עשרה שנים התחלתי גם אני לצוד נחשים."
נסים שוקר, לימים חבר הוועד של שכונת עמישב, סיפר כי בא למעברת עמישב כשהיה בן עשר. "המצוקה הכלכלית היתה גדולה, אבל לא נשברנו ובמו ידינו בנינו לנו בית."
בחורף היתה המעברה כולה שקועה בבוץ, ובקיץ היה חם ויבש. חשמל לא היה במעברה, וברז מים אחד שירת בה כשנים-עשר אלף תושבים. השירותים היו כימיים ונמצאו בצריפונים שעמדו במרחק מאה או מאתיים מטר מהאוהל - בית שימוש אחד על יותר מעשרה אוהלים. בכל אוהל התגוררה משפחה אחת. עם תושבי עמישב נמנו פרי פרג' ובני משפחתו: סבתא, הורים, חמש אחיות וחמישה אחים (שפרי הוא הבכור בהם, ואחד מהם, סמי פרגי, אף הוא צלם מפתח-תקוה, ובנו סיון הולך בעקבותיו). מספר פרי פרג', היום בעל אולפן הצילום הגדול ביותר במזרח התיכון וצלם בעל שם: "הייתי נער בן חמש-עשרה כשבאתי עם המשפחה למעברת פתח-תקוה. החיים היו קשים מאוד. אנשים עמדו בתור קרוב לשעתיים כדי למלא דלי מים. אמא היתה יושבת ומכבסת בקערת-פח, והאוכל נעשה על פתיליות. בכל זאת היתה שם אווירה מיוחדת במינה. אפשר היה לקרוא ספר לאור עששית ולשמוע את הפעמון של הסוס שסוחב את חבית הנפט. לא היה הבדל בין עשיר לעני. משפחות שהיו בעיראק עשירות מאוד ומשפחות עניות מרודות גרו באותם אוהלים. האנשים היו שמחים בחלקם. היו מחייכים מכל הלב, והיו יוצאים בערב ומטיילים לאורך הכביש."
הדבר הראשון שהתחילו למכור במעברה היה נפט, שאפשר לתושבי המעברה להדליק אור בלילות ולבשל. אחר-כך התפתח שוק קטן שבמרכזו מעין צרכנייה. בצרכנייה היו תושבי המעברה נרשמים ומקבלים פעם בשבוע קופסת ריבה וביצים לילדים, בהתאם לפנקסי התלושים שברשותם.
כעבור חודשיים או שלושה נבנה במעברה עוד צריף ציבורי: לשכת העבודה. המבוגרים יצאו לעבוד בטורייה או בקטיף. אחר-כך נפתחה מרפאה, והרופא החל לבוא פעם או פעמיים בשבוע. הרופא היה בודק ילדים וזקנים, מוצא מילת עידוד למובטלים, מלמד אמהות איך לטפל בבני משפחתן - וכמובן, מרפא חולים.
תנאי המחיה במעברה השתפרו והלכו, ומספר הברזים גדל בהתמדה וכבר הגיע לעשרה. בשלהי שנת 1951 פקד את המדינה כולה גשם שנמשך ארבעה-עשר יום. שיטפון נורא הציף את מחנה האוהלים הענקי, וציודם הדל של תושביו נסחף והושחת. בעלי התושייה קשרו את הציוד למיטות הסוכנות עד שישקטו המים. על השיטפון סיפר פרג' כך: "לאט לאט התחיל האוהל לקרוס ומיטת הברזל שבה ישנה סבתא שקעה. סבתא אמרה: 'אבני, אבני, הגב שלי קר!' לא הבנתי שהבוץ הגיע עד למזרן שלה."
במהומה הגדולה אבדו ילדים ומקצתם טבעו בוואדי שעבר במעברה ושעלה על גדותיו. הוחלט לפנות את כל הילדים לבתי ספר או לקיבוצים. היו שנלקחו לפתח-תקוה ופוזרו בבתי מגורים או בבתי הספר. הכול תרמו שמיכות ומזון, והתנדבו לסייע בפעולות העזרה לתושבי המעברה. "בימי הסופות הגדולות והגשמים היו קמים ומתקנים את האוהל שלוש או ארבע פעמים בלילה, כשהם מייצבים את היתדות בעזרת קצת חצץ," סיפר פרג' פרי.
לאחר ששככו המים נבנו הצריפים הראשונים, אבל תנאי המחיה הוסיפו להיות קשים. "לא היו לנו ממתקים, ארוחות מסודרות בצלחות או חשבונות בבנק, אבל אנשים לא קיללו את מר גורלם או את המוסדות," סיפר פרג', וטובה שירי שעלתה לישראל עם הוריה והיא ילדה קטנה, הסבירה זאת כך: "חלמנו לעלות לארץ-ישראל והחלום התגשם. מי שהיה אופטימי הצליח להסתדר."
תושבי עמישב הועסקו בעבודות דחק יזומות - של הממשלה ושל המועצה המקומית. נשים כגברים עבדו בייעור, בחקלאות ובעבודות שירות וניקיון. אנשים שהיו סוחרים ופקידים בארצות המוצא שלהם מצאו את עצמם עוסקים בעבודות שלא הורגלו להן. פרג' פרי, שלמד צילום בעיראק, לא מצא עבודה בצילום, ולכן עבד בכל עבודה מזדמנת: בבניין, בברכות דיג, בפרדסים, בבתי חרושת. "אבי ואני ואחי עבדנו בבית חרושת 'לפיד'," סיפר פרג' פרי. "כדי לחסוך בהוצאות נסיעה היינו ישנים כל השבוע בתחנה המרכזית וחוזרים הביתה רק בערב שבת."
הפרנסה המצומצמת הספיקה רק בדוחק למזון ולביגוד. מצרכי יסוד נמכרו בקיצוב, על-פי פנקסי מזון וביגוד שהנפיקה הממשלה. היו תלושים שתמורתם היה אפשר לקנות מאתיים גרם אבקת ביצים וחבילת מרגרינה לחודש. תלושים אחרים נועדו לרכישת תפוחי אדמה ובצל, והיו תלושים לביגוד והנעלה. היו מי שקיבלו הקצבה מיוחדת מסיבות משפחתיות ומפעם בפעם היו מחלקים בגדים ונעליים לנזקקים. תלמידים קיבלו כוס חלב בהפסקת עשר. יונה רחבי סיפרה כך על אותם ימים: "כשנולדו לי תאומות זכיתי להטבה ניכרת בקיצוב. מעתה הייתי זכאית לקבל חצי עוף."
למרות קשיי החיים התפתחו בעמישב חיי תרבות ערים. היו בה בתי כנסת ולצדם בתי קפה. בית הקפה הראשון נפתח בכניסה למעברה, והיה בו - הפלא ופלא! - מקלט רדיו ענקי. בערבים, ובייחוד בליל שבת, היו רבים נוהרים אל בית הקפה. בתחילה מכרו שם תה, המשקה שנהגו לשתות בבתי הקפה בעיראק. אחר-כך הוגש שם גם קפה. מישהו הסתובב כל הזמן בין הלקוהות ובידו ג'ריקן והגיש מים על חשבון הבית. באותה הכוס העשויה מפח - "רולקה" בערבית - היו שותים חמישים איש.
במשך הזמן נפתח בעמישב בית קולנוע והוקמה קבוצת כדורעף חובבנית. ילדים ונערים שיחקו כדורגל בהתלהבות רבה, ולאחר שסללו דרך כורכר בין עמישב ובין כפר סירקין, היו יוצאים לטייל בסביבה ולגלות את העולם שמחוץ למעברה. קבוצת הכדורגל של עמישב העמידה כמה כוכבים. חיים סוויסה, לימים חבר ועד עמישב, שיחק בנעוריו בקבוצת הפועל עמישב וסיפר שהשחקנים נאלצו לנכש עשבים ולנקות את המגרש לפני כל משחק. משפחת מימרן קיבלה עליה לכבס את התלבושות של הכדורגלנים לתפארת השכונה.
כשנבנו במעברת עמישב צריפים במקום האוהלים והפחונים, היו הצריפים וילות של ממש בעיניהם של תושבי המעברה, אבל השירותים עדיין היו בחוץ, ולהתקלח לא היה אפשר כל יום. בערב שבת היו בני המשפחות מחממים מים בפרימוס, תולים וילון באמצע האוהל ומתרחצים מאחוריו. אין תמה שרבים מתושבי המעברה לקו בבריאותם.
המחלות השכיחות ביותר במעברת עמישב היו גרענת וגזזת. בחורף הקשה פרצה מגפת דלקת ריאות ורבים חלו בדרכי הנשימה. "קופת חולים" היו מן המילים הראשונות בעברית שלמדו תושבי עמישב. המרפאה, ששירתה גם את שכונת שערייה הסמוכה לעמישב, היתה גם מקום מפגש חברתי, לשכת עבודה ולשכת סעד. הצורך לטפל בחולים רבים גרם לכך שהמרפאה היתה פתוחה גם בשבת. בתחילה היה רק רופא אחד שטיפל בתושבי עמישב. אחר-כך בא עוד רופא ועמו שלוש אחיות. הד"ר מנשה רחימא, לימים מנהל המחלקה האונקולוגית בבית חולים בילינסון, בא לעמישב בשנת 1952 עם משפחתו שנאלצה להשאיר בעיראק את כל רכושה והתיישבה במעברה בחוסר כול. הד"ר רחימא עבד במעברה בתור רופא מתחיל וכך הוא מתאר את המעברה בעת ההיא: "מצב התברואה היה גרוע. בקושי היו מים. השירותים היו מחוץ לבית. אנשים סבלו מהתקררויות ומדלקות. בקיץ היו זיהומים ושלשולים, דיזנטריה ואמבות."
חנה ברודבקר, אחות בטיפת חלב של עמישב, סיפרה ש"התושבים לא היו רגילים לאכול לבן וגבינה לבנה וכדי להניע אותם לאכול מוצרי חלב היינו 'צובעים' אותם במיץ עגבניות." פרידה דרורי, אחת משלוש האחיות הראשונות בעמישב, זוכרת שהתושבים מילאו בצייתנות אחר הוראותיו של הצוות הרפואי שרכש את אמונם. הביטוי המובהק לקשר הטוב עם הרופא התבטא בכך שהתושבים קראו לו בשמו הפרטי - מנשה. וכך מסכם דוקטור רחימא את זיכרונותיו מעמישב: "ממעברת עמישב יצאו במשך השנים רופאים, מהנדסים, עורכי דין ובעלי מקצועות אחרים. אני גאה על כך שהקריירה הרפואית שלי התחילה שם."
במעברה פעלו שני בתי ספר. בתי הספר פעלו בצריפים דלים ורעועים. הציוד היה מועט. בחורף סבלו התלמידים והמורים מקור ובקיץ - מחום בלתי נסבל. החצר היתה מכוסה תמיד בבוץ וברפש. ילדים רבים נאלצו לסייע בפרנסת המשפחה ולכן הרבו להיעדר מן הלימודים. בתי הספר פעלו בשתי משמרות וכך היו ילדים שהצליחו לשלב עבודה ולימודים, אבל רבים נאלצו לנשור מספסל הלימודים. בית הספר הממלכתי נקרא "המתמיד", ומנהליו הראשונים היו מרדכי שטרן וזלדה פורת. בית ספר זה נקרא היום בית ספר "יובלים". בית הספר הדתי נקרא "מורשה". הרב צבי לייבוביץ, אחד ממנהליו של בית הספר בימיה הראשונים של עמישב,מספר ש"את השיעורים הכינו במועדונים. שם היו מורים שסייעו לתלמידים. הצוות היה מסור ומגובש והשקיע בחינוך שעות בלא חשבון." יוסף דרשן, שהיה תלמיד בעמישב, זוכר את מסירותה של המחנכת שולה ישורון. "באחד הימים," סיפר יוסף, "נשברה רגלה של המורה והיא היתה רתוקה למיטתה זמן רב. מרוב דאגה שמא נפסיד לימודים הזמינה המורה את כל הכיתה לביתה וכך לימדה אותנו ימים רבים." לימים מונה יוסף דרשן עצמו למנהל בית הספר שבו למד. אסתר בן-אב, שהיתה מורה בבית הספר של עמישב בשנות החמישים, מספרת שעקב התנאים הקשים לקו תלמידים רבים בכינמת. היא הזמינה לבית הספר ספר שגזז את שערם של כל הבנים. לבנות הביאה אסתר בקבוקי שמן, חומץ ונפט לחפיפת הראש. "ידם של ההורים לא השיגה לקנות חומרים אלה," מספרת אסתר בן-אב.
יחסים חמים נקשרו בין תושבי עמישב ובין הצוות הרפואי. וכך מספר מאיר עוזר, לימים המזכיר הראשון של קופת חולים בעמישב: "מצאתי את עצמי בתור חוליית קישור בין הציבור השרוי במצוקה ובין המוסד לביטוח לאומי, עזרה סוציאלית והעירייה. זכורה לטוב העובדת הסוציאלית טוני מימון שעבדה לילות כימים בסיוע לתושבים."
לאט לאט מצאו תושבי המעברה את דרכם בעיר. מסכם פרי פרג': "זמן רב אחרי שכבר היתה לי חנות לצילום במרכז פתח-תקוה, עדיין התגוררתי במעברה. אם היום אני מצטער על משהו הרי זה על כך שבאותה העת לא היה לי פנאי לצלם את נופי המעברה המיוחדים."מעברת עמישב היתה בהדרגה לשכונה ובשלהי שנות השבעים עלתה השכונה על דרך המלך והיתה אזור מגורים פורח הודות לפרוייקט שיקום השכונות שעליו הכריזה ממשלת ישראל בשנת 1977 בהשראתו והנחייתו הישירה של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין ז"ל. אשר סטופ עמד בראשו של צוות התכנון של שיקום עמישב, שצעדו הראשון היה רכישת אמונם של התושבים ושכנועם להטות שכם לשיקום שכונתם. תרומה חשובה ביותר למימוש הפרויקנו הזה הרים יו"ר הוועד חיים סוויסה, שהבין עד כמה חשובה מעורבותם של תושבי השכונה במאמצים שנעשו למענה. באותה רוח פעלה גם אסתר בן-אב, שמונתה לעובדת קהילתית מטעם עמידר. אסתר עשתה רבות ליצירת מנהיגות מקומית. ועדת ההיגוי, ובייחוד אלימלך כנר, יושב ראש הוועדה, פעלו בלא ליאות לשיפור התשתית הפיסית והחברתית בשכונה.
לאון אטיאס, שמונה למנהל פרויקט השיקום של עמישב בשנת 1987, אמר בשעתו ש"עד שנת אלפיים תהיה עמישב אחת משכונות הפאר של פתח-תקוה." השכונה היתה לשכונת מגורים למופת שנים אחדות קודם לכן. עולים חדשים המשיכו לבוא לפתח-תקוה. בשנות השישים נבנו למענם בתי דירות ובהם דירות קטנות שניתנה להם האפשרות לרכוש אותן.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.