דרכה של מושבה

לאחר מלחמת העולם הראשונה עמד מספרו של היישוב המדולדל בארץ על כשישים אלף נפש. רוב היישוב היה דתי, לא מאורגן במסגרת מפלגתית, והתרכז בעיקר בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון טבריה וצפת. רוב התושבים היהודים חיו על "חלוקה" או על מסחר זעיר.
העלייה השלישית, שהחלה מייד לאחר ששככו רעמי התותחים בארץ-ישראל, חוללה מהפך דמוגרפי.
העלייה השלישית היתה מורכבת מצעירים רבים חסרי כול, שבאו לבנות את הארץ ולהיבנות בה. היות שבקרב אנשי העלייה השלישית לא היו בעלי-הון, הם לא בחרו בדרך התיישבות פרטית, אלא באמצעות הקרנות הלאומיות, הקרן הקיימת לישראל ולאחר מכן קרן היסוד. שיטת התיישבות זו תאמה את הצרכים ואת האידאות של אנשי העלייה השלישית, סוציאליסטים ציונים, שביקשו לבנות יישובים בעלי אופי קואופרטיבי.
אנשי הפועל הצעיר, שהיו המתונים בקרב עסקני העלייה השלישית, ראו במושב הפועלים עין-גנים דוגמה להתיישבות יהודית, ואילו הקיצוניים שבהם דגלו בשיטות הקומונה. אלה הקימו באוגוסט 1920 את "גדוד העבודה" ועסקו בסלילת כבישים. בחודש שבט תרפ"א (1921) הקים "גדוד העבודה" מאהל ליד ראש-העין, לסלילת מסילת הברזל מיפו צפונה.

כשהחלה העלייה השלישית עדיין ליקקו איכרי פתח-תקוה את פצעי המלחמה ועמלו קשות לשקם את הריסות המושבה. באמצעות לשכת העבודה העצמאית של החקלאים העסיקו האיכרים פועלים ערבים, למורת רוחם של הפועלים היהודים, ובייחוד למורת רוחם של מנהיגי הפועל הצעיר, המפלגה שהוקמה בפתח-תקוה ושהקימה בה לשכת עבודה שנועדה להבטיח את העסקתם של פועלים יהודים במשקים של יהודים. אבל האיכרים בפתח-תקוה, שלא היו מוכנים להכיר בשליטתן של מפלגות הפועלים בחלוקת העבודה, הקימו לשכת עבודה משלהם.
בחורף תר"ף (1920-1919) פגעו ערבים ביישובי היהודים בגליל. בפתח-תקוה התארגנה קבוצת פועלים ויצאה להגנת תל-חי. כשפרץ הקרב הראשון בתל-חי, ב-12 בדצמבר 1919, הספיקו להגיע אליה מתנדבים מעטים, ובהם שניאור שפושניק. שניאור, שנפל בקרב באותו הלילה, היה החלל הראשון בהגנת תל-חי, והוא נפל כחודשיים וחצי קודם שנפלו יוסף טרומפלדור וחבריו, ביום י"א באדר תר"ף (1 במרס 1920).
שפושניק נולד באוקראינה בשנת תרנ"ח (1898). בן חמש עלה שניאור עם משפחתו לפתח-תקוה, ושם קיבל חינוך מסורתי בבית הספר "נצח ישראל" והיה ראשון תלמידי "נצח ישראל" שנפלו בהגנת המולדת.
ב-4 באפריל 1920, בחג המוסלמי נבי מוסה, פרצו מאורעות דמים בירושלים - ה"פוגרום" הראשון בתקופת המנדט הבריטי.
בחנוכה תרפ"א (תחילת דצמבר 1920) נוסדה בחיפה "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל", שהיתה מעין מדינה בתוך מדינה, שכן ההסתדרות לא ראתה את עצמה איגוד מקצועי בלבד שייעודו לדאוג לתנאי עבודה ולתנאי שכר הוגנים לפועלים, והיא פעלה גם בתחומים אחרים: בין היתר, היא שמה לעצמה למטרה לדאוג לבריאותם של הפועלים (באמצעות קופת חולים), אף-על-פי שהיה משרד בריאות של ממשלת המנדט; בתחום הספורט היא הקימה את "הפועל"; בתחום הכלכלה יסדה ההסתדרות מפעלים כלכליים כמו "סולל בונה" (שנועד להבטיח תעסוקה לפועל העברי), הרחיבה מפעלים שהוקמו בפתח-תקוה, כגון "המשביר" (שנועד להבטיח מזון זול לפועלים העברים, בכך שירכוש כמויות גדולות וימכור אותן בפער תיווך מזערי) ו"תנובה" (שנועדה לשחרר את החקלאי העברי מעול השיווק של תנובתו); ומעל לכול, ראו את עצמם ראשי ההסתדרות מופקדים על ביטחונו של היישוב כולו, ולא רק על ביטחונו של הפועל העברי. רבים מדיוניה של ועידת היסוד יוחדו לנושא ההגנה, והוועידה קיבלה החלטה, שלפיה תפעל ההסתדרות בנושא "ארגון שמירה והגנה". היא אמרה לעשות זאת באמצעות הוועד להגנה, שהיה לימים לארגון ה"הגנה", צבא המחתרת של המדינה-בדרך (אף-על-פי שממשלת המנדט היתה צריכה לשמור על החוק והסדר בארץ-ישראל, בכוחות משטרה וצבא).
"ועד הצירים" (נציגותה של ההסתדרות הציונית), ניסה להקים מסגרת ביטחונית לא מפלגתית הנתונה למרותה של ההסתדרות הציונית. בסוף פברואר 1920 התקיימה ישיבה בביתו של מנחם אוסישקין בירושלים, בהשתתפות זאב ז'בוטינסקי, משה סמילנסקי (מטעם האיכרים), פנחס רוטנברג, רחל ינאית, אליהו גולומב ודוב הוז. ז'בוטינסקי, שהיה קצין בגדודים העבריים, נבחר לעמוד בראש ועד ההגנה. ההסתדרות לא שיתפה פעולה עם הוועד של האיכרים, והאיכרים סירבו לשתף פעולה עם זרוע ה"הגנה" של ההסתדרות.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.