סיפורו של מקום

אחרי מלחמת העולם הראשונה, נרכשו בשנת 1919 מכוניות נוסעים מתוצרת "פורד" מעודפי הצבא הבריטי. מחמש מכוניות שכאלה ניתן להרכיב מכונית אחת ראויה לתנועה. רק כעבור שנים מספר הובאו לארץ-ישראל מכוניות נוסעים חדשות. מוסכים לא היו וכל נהג היה צריך להיות גם מכונאי.
דב (ברל) וילנסקי רכש שלושה אוטובוסים והפעיל אותם בחברת "טרום-טראנק" ובין הנהגים הראשונים היו אהרון קביצקי ויוסף צוער.
גם המכוניות, כמו העגלות, היו שוקעות בחולות ובבוץ וגם אותן היה על הנוסעים לדחוף כדי לאפשר להן להמשיך בנסיעה. מאחר שהדרכים הכבושות היו צרות, לא יכלו לעבור בהן שתי מכוניות זו לצד זו, וכדי למנוע "פקק תנועה" היה הנהג צריך לצאת מכלי הרכב שלו, לעמוד לפניו ולנפנף בזרועותיו מול המכונית שקרבה ובאה ממול, כדי שזו תעצור במקום רחב יותר ותאפשר מעבר.
כשגדל מספרן של המכוניות בתחבורה הציבורית, נקבע תור: כל נהג היה רשאי לעשות "סיבוב" אחד ובסיומו - להמתין בסוף התור עד שישלימו הנהגים האחרים את הסיבוב שלהם, וכדי למנוע תגרות ידיים מונה סדרן. נהגים היו מתחילים לעבוד עם שחר ועובדים עד חצות הלילה - וגם אז היו מתפרנסים בדוחק.
כדי למסד את התחבורה הציבורית הוקם בפתח-תקוה בשנת 1924 שירות "הצבי" - חברת התחבורה הראשונה בארץ. ארגון זה רכש במרוכז את הדלק ואת החלפים, שכר סדרן וכרטיסן שהיה גובה את דמי הנסיעה מן הנוסעים, והיה משלם ערב-ערב לכל נהג את חלקו בפדיון, בניכוי עלויות הדלק והגבייה.
עם חנוכת כביש פתח-תקוה-תל-אביב בשנת תרפ"ח (1928) הוכנסו לשירות מכוניות, שהיו בהן עשרים מקומות ישיבה. הוקם קואופרטיב "איחוד", וזה התמזג עם שירות "רגב" שפעל ברמת-גן ובבני-ברק, וזמן קצר לאחר מכן קם בפתח-תקוה שירות מתחרה, "ברק" שמו. שירות זה הצטרף ל"איחוד-רגב", ובשנת 1934 כבר שירתו חמישים מכוניות את ציבור הנוסעים של פתח-תקוה.
בשנת תש"ה (1945) התאחד "איחוד-רגב" עם השירות הציבורי התל אביבי "המעביר", שהתפרס מראש-העין עד לפרברים המערביים של יפו (שכונת נוזהה) ועד לכפר אז"ר. בקואופרטיב זה היו שלוש מאות מכוניות ויותר משבע מאות חברים.
לצד האוטובוסים פעלו מוניות. שירות מוניות "המקדים" נוסד בשנת 1931..

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.