סיפורו של מקום

פתת-תקוה, שהיתה "אם המושבות", היתה גם אם השמירה. יהושע שטמפר, שהיה מן האבות המייסדים של פתח-תקוה, זכה מפי אליהו גולומב, ממייסדי ה"הגנה", לתואר חלוץ ההגנה בארץ-ישראל. עוד קודם שנרכשה אדמת אמלבס קירב אליו שטמפר יהודים עזי נפש.

פעם אחת, לדוגמה, ראה שטמפר בירושלים יהודי שטלית ותפילין תחת זרועו מכה שלושה חיילים תורכים שהציקו לאשה יהודייה, ומיהר ליצור עמו קשר. הבחור היה מיכל לייב כץ, שמילא אחר-כך תפקיד חשוב בשמירת המושבה בימיה הראשונים. גם אליהו גודל, מן הראשונים, שקיבל רובה להגנתו מן הקונסול הבריטי בזכות נתינותו האנגלית, מילא תפקיד חשוב בשמירה, כשהיה יוצא עם שטמפר אתו ואחרים לקראת ערבים שפלשו מפעם בפעם עם עדריהם לשדות המושבה.

ואולם היו הם שומרים לעת מצוא. לנוכח התנכלויותיהם של הערבים נאלצו המתיישבים בסופו של דבר להגביר את השמירה במושבה ולהפקידה בידי שומרים יהודים.

השומר הקבוע הראשון היה יהודה בן אליעזר ראב, מראשוני המושבה. כשעלה ארצה, כבר היה יהודה מיומן בסיוף, באגרוף, בקליעה למטרה וברכיבה על סוס. בשנת תרל"ח (1878) התנחל יהודה עם משפחתו על אדמת אמלבס, ובשנת תרל"ט כבר קיבל הצעיר בן העשרים את השמירה על המושבה בתור שומר רוכב ("כיאל"). כשננעצה המחרשה הראשונה באדמת המושבה בחנוכה תרל"ט, אבטח יהודה את החורשים.
מאין שאב ראב את חינוכו האבירי? בהיותו בהונגריה ניהלה משפחתו אחוזה של יהודי שחכר אותה מגרף הונגרי. הנער יהודה נתחבב על הגרף, והלה לימד אותו את האומנויות "האצילות" של רכיבה, סיף, ציד, אגרוף וקליעה למטרה. את מה שלמד שם יישם יהודה ראב בפתח-תקוה.

באחד הערבים יצא יהודה עם חברו בדרך לרמלה, והנה שישה ערבים חמושים באים לקראתם.
"את הכסף!" דרשו הערבים בתקיפות.
"עבור בדהרה," אמר ראב לחברו, "ואני אעכב אותם ואשיג אותך."
עשה הבחור כדבריו והבקיע לו דרך בין הערבים וראב רכב אחריו וירה מרובהו, אלא שסוסו ניגף והפיל את רוכבו. עד מהרה השיגו אותו הערבים, ואילו סוסו המבועת ברח בעקבות הרוכב הראשון.
למרבה המזל נפצע אחד השודדים, ובמבוכה שנשתררה בקרב חבריו עלה בידי ראב לחמוק מהם ולהגיע עד לנחל סמוך ללוד שעל גדותיו צמח צבר. בחשכה נפל ראב לוואדי ונדקר במחטי הצבר. השודדים, שהתאוששו בינתיים, רדפו אחריו והשיגו אותו ליד הנחל ואחד מהם ירה בו, והכדור פילח את כנף בגדו. ראב, שברובהו נשאר כדור יחיד, לא היסס לירות את הכדור האחרון, ואחר-כך מיהר להימלט אל אוהלי הבדוים הקרובים, שעמם עמד בקשרי ידידות.
הבדוים הסבירו לו פנים, שלפו את קוצי הצבר מעורו ומשחו את בשרו בריר דביק של גמלים (האוכלים עלי צבר על קוציהם, בלי להיפצע). חברו של ראב, שחשש לגורלו, מיהר אל משטרת לוד להזעיק עזרה, ואכן יהודה ראב נמצא באוהלי הבדוים חי ומחלים מפצעיו.

כשנה לפני ייסוד פתח-תקוה פרצה מלחמת דמים בין שבט אבו-קישק, הגובל במושבה היהודית, ובין ערביי ואדי-אל-חווארית (עמק חפר), והשמועה אמרה כי משני הצדדים נפלו חללים רבים. סיבת המלחמה היתה נקמת דם. ערביי אבו-קישק נטרו איבה לערביי ואדי-אל-חווארית והתכוונו לתקוף אותם. שיח' אחמד אבו-קישק פנה אל מתיישבי פתח-תקוה וביקש את עזרתם בתור שכנים. אנשי פתח-תקוה לא רצו להתערב בריב לא להם, אבל לא ידעו איך יסרבו לשכנם. הוחלט שראב יקנה ביפו אבק שרפה (אז היו יורים ברובים ממולאים באבק שרפה) ויגיש אותו במתנה לשיח' אחמד אבו-קישק, וכך לא ימנעו את עזרתם ממנו, אבל גם לא יילחמו לצדו. ערביי אבו-קישק החזיקו טובה לשכניהם היהודים על המתנה. לימים פשטה שמועה שראב לחם לצד אבו-קישק נגד ערביי חווארית בפנים רעולות. לשווא הכחיש ראב את השמועה - הכול הוסיפו להאמין בה. לימים הועילה לו שמועה זו במקרים רבים של סכסוכי שכנים, שכן הערבים רחשו יראת כבוד ללוחם היהודי הנועז. מתיישבי פתח-תקוה היו מובילים את חיטתם לטחינה בטחנת אבו-רבח שעל הירקון, וראב אבטח אותם בדרכם. גם את הנוסעים ליפו הוא ליווה. באחד הימים ראה ראב בחאן ביפו בריון ערבי נוהג בשחצנות כלפי הגברים והנשים היהודים שישבו במקום. ראב העיר לו על התנהגותו ובתגובה ספג סטירת לחי. בו במקום שילח ראב אגרוף אל בין עיניו של הערבי, וכששלף הלה פגיון, הכה אותו יהודה בכוח על זרועו והפגיון נשמט מידו. אחר-כך חילק לו יהודה מהלומות אגרוף עד שהערבי נפל מתעלף על הארץ.
רצה ראב להסתלק מן המקום, ברוח הפתגם הערבי: "תלתן אל מרג'ל - הזימי" ("שני שלישים מן הגבורה - הבריחה"), אלא שבו-ברגע קם המוכה על רגליו וקרב אליו. כשהתכוון יהודה להמשך העימות, הושיט לו הבריון לתמהונו הרב את ידו ואמר: "ווללה אינתי ג'דה" ("באלוהים, בן-חיל אתה").
באחד הימים נגנב פרד מאורוות פתח-תקוה וראב יצא עם כמה מן המתיישבים לרדוף אחר הגנבים לפי העקבות. לאחר יום של חיפושים נשארו הרודפים ללון בשדה, והנה בשעה אחת אחר חצות קלטה אוזנו של יהודה ראב קול עדר קרב ובא. פרות באישון ליל? חשב ראב. הוא ניגש אל נוהג הפרות והבין מייד שהן גנובות. פתח אתו ראב בשיחה ולאחר דין ודברים עשה אתו הסכם: ראב יעלים עין מעניין הפרות ובתמורה יגלה לו הערבי מי גנב את הפרד ויחזיר אותו למושבה. ואכן ההסכם קוים. "עזבתיו לנפשו," סיפר ראב, "וכעבור שלושה ימים הוחזר הפרד. אף נודע לי שהגנב הוא אחמד אל-חמד הידוע לכל אנשי כפר אמלבס, שממנו נקנתה אדמת פתח-תקוה."
למן הימים הראשונים לייסוד פתח-תקוה היה ביתו של ראב מרכז השמירה והביטחון במושבה. בפיקוחו שמרו בן-מימון (זרמתי) מיפו ואבו-יוסוף מן המדבר ועם באי ביתו נמנו גם סנדר חדאד ומנדל קופלמן. אחד המבקרים היה נער שהפליא את הכול באומץ רוחו עוד בהיותו בן שתים-עשרה, בעומדו עם הגדולים שכם אחד נגד הערבים. תמיד היה נדחק לשורה הראשונה. "אהבתי את הנער על תבונתו ועל גבורתו," הודה לימים יהודה ראב. "ואמנם ברבות השנים עלה התלמיד על כל מוריו והיה לראש השומרים העברים בארץ-ישראל. הנער הזה הוא אברהם שפירא, ונתקיים בנו הכתוב: 'אין מורה מתקנא בתלמידו'."

דאוד אבו-יוסוף

דאוד אבו-יוסוף היה יהודי בן שבט נוודים ממדבריות ערב, שהופיע במושבה באחד הימים בשנת 1879 והוא רכוב על סוסה לבנה אצילה וחמוש בחרב וברומח. הוא בא לפתח-תקוה לאחר שעלה לרגל לירושלים. בעיר הקודש שמע ש"פלאחים" (עובדי אדמה) יהודים הקימו מושבה בכפר הערבי אמלבס וביקש לראות את הפלא הזה. בבואו לפתח-תקוה מצא בה אנשים לבושים "פרנג'י" (לבוש אירופי). לא כך ראה האיש בדמיונו את היהודים בארץ האבות, ועל כן חשב שקיבל מידע מוטעה.
למרבה המזל, פגש דאוד ביהודה ראב. וכך סיפר יהודה: "בבוקר בהיר אחד ישבתי ליד ביתי והתחממתי בשמש, והנה עובר לפני בדוי רכוב על סוסה לבנה. לפי מנהגם של תושבי הארץ קיימתי מצוות הכנסת אורחים והצעתי לו לרדת מעל סוסתו ולשתות עמי ספל קפה. הבדוי הגא בירך אותי בקרירות והמשיך בדרכו. למחרת שוב עבר אותו בדוי ברחוב הראשי של המושבה. הפעם קרב האיש אלי, בירכני בחיוך ידידותי ואמר: 'אנא ישראל, אנא יהוד'.
"לא הבנתי. כשראה אותי הבדוי לוטש בו מבט תוהה, נשא את עיניו לשמים וקרא כיהודי חרד בקול רם: 'שמע ישראל!' לאחר שהשלמתי את הפסוק, סיפר לי מי הוא ואיך הזדמן למושבה.
"מוצאו משבט בדוי-יהודי שמעטים כמוהו במדבר ערב. סוסתו נגנבה ממנו והוא יצא בעקבות הגנבים. בדמשק מצא את האבדה והחליט לעלות לרגל לירושלים. בדרך עצר בכפר הערבי פג'ה ולן שם. מפי השיח' המקומי נודע לו כי על אדמת אמלבס הקימו יהודים מושבה חקלאית. מיהר דאוד ועלה על סוסתו כדי לראות במו עיניו את אחיו, בני אברהם, יצחק ויעקב.
"כשראה בפתח-תקוה אנשים ונשים לבושים בגדים אירופיים, חשב דאוד בלבו שהם 'פרנג'ים' (אירופים, נוצרים). רק לאחר שפגש בי נוכח לדעת שהשיח' של פג'ה לא חמד עמו לצון ולא הוליך אותו שולל."
ראב שאל את דאוד אם ייאות להיות שומר במושבה, והבדוי-היהודי בן המדבר הסכים לייחד לכך שנה. ואכן בני פתח-תקוה יצאו נשכרים משהותו במחיצתם. בעוז רוחו ובזריזותו הפיל אבו-יוסוף את חתתו על השכנים הערבים ושימש דוגמה לשומרי המושבה. הוא לימד אותם את מנהגי הערבים, להצטיין ברכיבה על סוס ולהשתמש בנבוט (אלה עשויה ענף חזק וגמיש של עץ חושחש), באגרוף, בשוט - ורק באין בררה - בפגיון. היו לו נימוקים משכנעים: "חרפה היא לגבר לאחוז באקדח או ברובה - שגם אשה יכולה להשתמש בהם. הנשק החם פוגע באויב מרחוק - מעשה של מורך לב. והנשק החם גם קטלני ובמזרח התיכון נוהג מנהג נקמת הדם, ולא טוב הדבר לעורר אותה אצל שכנים."
דאוד היה קצר קומה, רחב גרם אבל דל בשר, שכן אכל רק פעם אחת ביום ומיעט בשתייה. נעים זמירות היה וגם הפליא לנגן - על מסרק עשוי משער זנב סוס.
באחד הימים פשטו בדוים רכובים על שדות המושבה וגמליהם רמסו והשחיתו את התבואה. באותה העת היה אבו-יוסוף בקצה הרחוק של המושבה. הוא מיהר לעלות על סוסתו, טס כחץ מקשת למקום המאורע, זינק לתוך ההמון, חטף את מנהיג הבדוים, השכיב אותו על גב סוסתו ובחרב שלופה דהר סחור-סחור מסביב לפולשים עד שהללו נמלטו מן המקום.
כעבור שנה נפרד דאוד אבו-יוסוף לשלום מעל מתיישבי פתח-תקוה ונעלם כלעומת שבא.

יעקב בן מימון זרמתי

גם יעקב בן-מימון זרמתי, כמו דאוד אבו-יוסוף, היה בקיא באורחות חיי השכנים הערבים ובלשונם. הוא נולד ביפו למשפחה שעלתה ממרוקו, ומנעוריו היה חסון ואמיץ לב. במרוצת השנים הרבה זרמתי לנדוד במדבריות האזור, ממצרים עד סוריה, לרגל עיסוקו: סחר סוסים. כשעלו ראשוני פתח-תקוה על הקרקע, הציע יעקב את עצמו בתור שומר המושבה, ואכן בתפקיד זה הוא הביא למושבה תועלת רבה בזכות גבורתו וידיעת הלשון הערבית והנימוסים הערביים. שנתיים שמר יעקב בן-מימון והדריך אחרים ואחר כך חזר ליפו.

סנדר חדאד

סנדר חדאד (קרינקר, על שם עיירת הולדתו, קרינקין שליד ביאליסטוק) נולד ב-1859 לאביו הנפח, והוא שהקנה לו את אומנותו. בנעוריו הטיל סנדר פחד על בריוני הכפר שניסו להתגרות בו. ב-1872 עלה סנדר קרינקר לירושלים ועבד בה בתור חרש ברזל (מכאן שמו חדאד, שתרגומו מערבית נפח). הוא הצטיין בחוסן גופו והוזמן לעבוד בתור שומר בקפריסין. כשעלו משפחות המתיישבים מביאליסטוק לפתח-תקוה, הצטרף אליהן סנדר ונשכר כשומר. באומץ לבו היה האיש לאגדה בקרב השכנים הערבים. אמו רחל נהרגה כשהגנה על ביתה כשהתקיפו ערבים את המושבה בתרמ"ו.
סנדר היה גבה קומה, חסון וזריז. הוא זרע פחד בלב הערבים כשהתפרץ אל בין הפולשים לשדות המושבה, רכוב על סוסתו האצילה, והפיל באגרופיו את הנקרים בדרכו. הוא נהג לומר: "איזהו גיבור? מי שאינו פוחד לספוג מכות, אבל יודע גם לחלק מכות."
כשני דורות עמד קברו של סנדר חדאד בלא מצבה ראויה לזכרו. יום אחד קמו מוקירי זכרו מן המשפחות הראשונות שגרו במושבה, והקימו קרן להנצחתו. עיריית פתח-תקוה והוועד החקלאי תרמו גם הם את חלקם, ובכסף הזה הוקמה מצבה של אבן ירושלמית שבה נראית יד אוחזת נבוט (אלה).

מנדל קופלמן

מנדל קופלמן היה מפורסם במעשי גבורתו לא רק בקרב היהודים אלא גם בקרב הערבים. מפעם בפעם היו השכנים הערבים סותמים תעלות גבול וגונבים אבני גבול. לימים עלה על דעתם שאין טוב בשבילם מלהתנפל על המושבה בשבת, שכן יהודי פתח-תקוה חרדים הם ולא יחללו את קדושת היום. ואכן בשבת אחת פשטו הערבים בשדות היהודים בקולות תרועה וביריות באוויר. כשנודע הדבר למגדל קופלמן הוא דהר על סוסתו לשדה, סקר את כוחות האויב ואחר-כך מיהר למושבה ופרץ לבית הכנסת בדרישה להפסיק את התפילה ולצאת חמושים להדוף את הפולשים. מנדל עמד בראש המגנים, הסתער על הערבים והניס אותם.

דוד נוביק

דוד נוביק עלה ארצה בצעירותו ועסק בנגרות במקוה-ישראל. כשנתפרסמה הידיעה על יסוד יהודייה העברית, עבר נוביק עם בת-זוגו אל המושבה הזאת. תחילה עסק דוד בנגרות, אבל עד מהרה יצא שמו בתור אחד ממגניה הנועזים והמסורים ביותר של המושבה.
הרב אריה ליב פרומקין כתב בעיתון "חבצלת" (גיליון ז): "אור ליום שלישי א' דר"ח כסלו, בשעה השלישית בלילה, נסעו שני יהודים בעגלה טעונה מיפו לפתח-תקוה, דרך יהודייה, ואיש אחד מבני פתח-תקוה, דוד נגר, נהג את העגלה. על אם הדרך, בין סוכה [סקיה] לכפר-ענה [אונו], התנפלו עליהם פתאום שלושה שודדים מזוינים ומתחפשים [רעולי-פנים], אחד מהם ניתק את רצועות הסוסים, השני ירה בקנה רובה על דוד, והשלישי הוריד מטהו על ראש אחת הנשים. דוד פנה אל השודדים ואמר: 'הנה לכם כל הנמצא אתנו פה בעגלה, אך בנפשות האלו אל נא תהא ידכם לרעה.' ובדברו את הדברים האלה ירדו הנשים מהעגלה.
"אז התלקחה מלחמה קשה בין דוד ובין השודדים, שעמדו עליו במקלות ובקנה הרובה שבידם, והוא ברצועות סוסיו הכה אותם בכל כוחו כדי להניסם.
שודד אחד התנפל על הנשים החלושות, שבידן אין מאומה להגן על נפשן. כראות דוד את הדבר הזה, השתער על אותו שודד, כדי להציל מסכנה את הנשים. באותו רגע נזדרזו שני השודדים האחרים, תפסו את הסוסים עם העגלה וכל אשר בה וינוסו.
"עוד דוד מתפתל עם אותו שודד והנשים נסו על נפשן בישימון דרך, עלו הרים וירדו בקעות, ואחרי שעה ארוכה הגיעו ליהוד.
"ודוד חירף נפשו לרדוף יחידי אחרי השודדים, כי נעצב מאוד על ממון ישראל: זוג סוסים יקרים ועגלה טעונה, שנפלו בידי זרים. כאשר העמידו השודדים את העגלה לרתום את הסוס, התנפל עליהם ר' דוד והצליף עליהם בשארית כוחו ברצועות הסוסים שבידו. מלחמה איומה התלקחה ביניהם: הוא ברצועות העור שבידו והם בקנה-הרובה ובמקלותיהם. אך הוא לא חת מפניהם. חיש קל קפץ על העגלה, עבר על שניים מהשודדים, אשר החזיקו ברסנו, ונמלט.
"דוד בא ליהודייה שלם בגוף וברכוש, לא חסר דבר מכל אשר הובילו בעגלה."
הגיל לא גרע מעוז רוחו של דוד נוביק. "גבורתו הבלתי שכיחה, שגילה במאורעות מאי (1921)," כתב אחד מצעירי המושבה, "היתה בעינינו לפלא. אדם מעל לגיל שישים נכנס למערכה בתוך ברד כדורי מוות, מעודד את הלוחמים, מפנה את הפצועים, ביניהם גם את בנו, לבית החולים, ממהר וחוזר אל המערכה, חוצה את חזית האויב ורץ אל ראש-העין להחיש את עזרת הצבא האנגלי."
שעת המבחן הגדולה הראשונה של מגני פתח-תקוה היתה בכ"ב באדר ב' תרמ"ו (29 במרס 1886). בדברי ימי המושבה נקרא אותו מאורע "מאורעות תרמ"ו", ובתפוצות דיברו על "פרעות בארץ-ישראל".