סיפורו של מקום

ב-22 ביוני 1922 קיבלו שלוש מושבות בארץ מעמד של מועצה מקומית: פתח-תקוה, רחובות וראשון-לציון. הגדולה בהן היתה פתח-תקוה. יושב ראש המועצה הראשונה היה זאב גיסין. למעמד מועצה מקומית נודעה משמעות לאומית רבה: זה היה עוד שלב בדרך לאוטונומיה של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

בבחירות הראשונות למועצה המקומית, שהתקיימו בשנת 1922, נבחר פנחס מאירי לראש המועצה, והחזיק בכהונתו זו עד שנת 1928. בשנות כהונתו הושלמה סלילת מסילת ברזל מפתח-תקוה לראש-העין, נסלל הכביש לתל-אביב וכן הכבישים הפנימיים במושבה. פתח-תקוה היתה למרכז הפרדסנות בארץ. נוספו לה שכונות והוקמו בה מוסדות חינוך ותרבות.

בשנים תרפ"ג-תרפ"ט (1929-1923) עלו ארצה כשבעים אלף יהודים. פתח-תקוה גדלה ומספר תושביה עמד על ארבעת אלפים וחמש מאות נפש. שטח הפרדסים הגיע לכ-55% משטחם של כלל הפרדסים בארץ. היו בה אלפי דונם של מטעי שקדים, כרמי גפן וזית. כן היו בה שמונים פרדסנים, שבעים וחמישה בעלי מלאכה, מאה ושלושה חנוונים וסוחרים זעירים ועשרות עגלונים. המושבה הוסיפה לשמור על צביונה המסורתי, אבל בשנות העלייה השלישית גברה השפעתן של מפלגות הפועלים והחריפו חילוקי הדעות ביניהן ובין האיכרים הוותיקים, הן על רקע חברתי והן על רקע העסקתם של פועלים ערבים. בבחירות למועצה המקומית, שהתקיימו בתרפ"ד (1924), נבחרו חמישה נציגי מפלגות הפועלים להימנות עם חמישה-עשר חברי המועצה.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.