סיפורו של מקום

השומר המפורסם ביותר, אברהם שפירא, בא למושבה עם הוריו בהיותו בן עשר. אביו של אברהם שפירא, שהיה סוחר אמיד ברוסיה, עלה ארצה ב-1880 והשתקע תחילה בירושלים. כשהתארגנה קבוצת מייסדי פתח-תקוה לחידוש ההתיישבות במושבה, הצטרף אליהם האב ורכש נחלה ביהודייה. בתחילה גרה המשפחה ביפו, ומשם הוביל הנער אברהם אבנים וחומרי בניין לפתח-תקוה וליהודייה. כשהוקמו הבתים, עבר אברהם עם משפחתו ליהודייה והשתתף בעבודת האדמה בנחלה המשפחתית.

משחר נעוריו היה אברהם פעיל בהגנת המושבה מפני גנבים ושודדים מכפרי הסביבה. הנער בן השתים-עשרה התבלט באומץ לבו והשתתף בכל תגרה שנתגלעה בשדות המושבה. הוא למד הלכות שמירה מסנדר חדאד, ששינן באוזניו כי החושש מפני מכות אל לו להיות שומר וכי יש להשיב מכה תחת מכה. צעיר חסון היה, אמיץ ובעל תושייה, ושמו יצא בקרב הערבים כשומר עשוי בלא חת.

בשנת 1890 הוא קיבל עליו את שמירת המושבה ומונה לראש השומרים, לאחר התפטרותו של ראש השומרים מנדל קופלמן. אברהם לא הסתפק בשמירה ובהגנה הסבילה מפני גנבים, אלא נהג לארוב להם בדרכם למושבה ולרדוף אחריהם לכפריהם, עד שהחזיר את השלל למושבה, וכך החדיר בלב הערבים את ההכרה ש"מלבס" היא מושבה אמיצה ותקיפה. הוא ידע ערבית על בוריה ושלט בגינוניהם של הכפריים הערבים, והללו מצדם העריצו את יושרו ואת תבונתו ולא אחת ביקשו ממנו למלא תפקידים "דיפלומטיים" ולשפוט בסכסוכים ביניהם. גם השליטים התורכים העריכו אותו. ב-1912, כשמינו השלטונות "בוררים" לבחירת מועמדים לבית הנבחרים התורכי, היה אברהם שפירא אחד משלושה-עשר ה"בוררים" היהודים בארץ-ישראל.

אברהם שפירא היה טיפוס אידאלי של שומר, כפי שהצטייר בעיני העלייה השנייה, בהבדל יסודי אחד: הוא קיים את השמירה בעזרת שומרים יהודים וערבים.

בימי האפוטרופסות של פקידי הברון רפתה רוח ההתגוננות של המושבות. השמירה עברה לידי ערבים ולפקידי השלטון התורכי ניתן בקשיש (שוחד) ביד רחבה כדי להבטיח את שלום המושבות. כבוד המתיישבים ירד בעיני שכניהם. אבל גם כשמשך הברון רוטשילד את ידו מן המושבות בשנת 1900, ומצב הביטחון ירד פלאים, לא פגע הדבר במעמדה של פתח-תקוה, שכן שמו של אברהם שפירא שימש ערובה לשלומה. לא פעם יצא אברהם בראש שומריו הבדוים וחבורת צעירי פתח-תקוה לעזרת המושבות מחדרה ועד לבאר-טוביה.
משחר נעוריו ועד לזקנה מופלגת שקד אברהם שפירא על ביטחונה של פתח-תקוה. הוא רדף אחרי גנבים ורוצחים לאורכה ולרוחבה של ארץ-ישראל, ואף לעבר הירדן, להרי מואב ולסוריה הגיע. מנהיגי שבטים ושיח'ים נכבדים נמנו עם מוקיריו, וערביי הארץ ראו בו, כאמור, שופט מקובל בדיני ממונות ושפיכות דמים.

בראשית העלייה השנייה (תרס"ד-1904) ועם ייסוד "השומר" (תרס"ט-1909), החלה רוח חדשה לנשוב ביישוב - ססמת השמירה העברית החלה להתפשט. לאחר שנת 1908, כשהתעוררה בארץ בעקבות מהפכת התורכים הצעירים תנועה לאומית ערבית וזו פעלה נגד ההתיישבות היהודית, נזקקו המושבות לכוח שמירה עברי. רוח הזמן לא פסחה גם על פתח-תקוה, ובני הנוער במושבה והפועלים היהודים החלו לתבוע להכניס רק שומרים עברים למערכת השמירה של המושבה. רוב צעירי המושבה היו מנוסים מילדותם ברכיבה על סוס ובשימוש בנשק. לאחר תגרת הדמים בין יהודים לערבים בפורים תרס"ח (1908), קנה ועד המושבה נשק ומסרו לצעירים, למען יהיה מוכן תמיד לכל שעת חירום. אבל אברהם שפירא טען שאין לפטר את השומרים הערבים ובכך לעורר את רוגזם, ושבזכות השומרים הערבים הוא מקיים קשר הדוק עם הסביבה הערבית ויודע את הנעשה בה.

מלחמת העולם הראשונה הביאה להתרופפות בביטחון, והשמירה הערבית לא היתה יעילה למרות ראש השומרים שפיקד עליהם. נוער המושבה והפועלים העברים התחילו לדרוש שהשמירה תימסר לידיהם. מונתה ועדת שמירה, ואל אברהם שפירא צורף אברהם בלומנפלד, צעיר ירושלמי בן חיל.

בתקופה ההיא החלו מקצת בני הנוער במושבה להתקרב לתנועת הפועלים. בראש ההתארגנות הזאת, שנתקראה "התחיה", עמדו האחים שטרייט. הם פנו במכתב לא"ד גורדון וביקשו את עצתו והדרכתו. בתשובתו כתב להם גורדון, בין השאר: "רגש הבטחון העצמי והכבוד העצמי מחייב שהשמירה במושבות תהיה לא רק עברית אלא גם עצמית, זאת אומרת מסודרת מתוך בני המושבה, ולתכלית זו צריכה להסתדר מקרב בני המושבות הסתדרות של שמירת המושבות ורכושן - הכרמים והפרדסים, השדות והגרנות - מעין הסתדרות 'השומר'."

בשנה השנייה למלחמה היתה בפתח-תקוה שמירה עברית טהורה, אבל הישג זה לא האריך ימים. בגלל לחץ הממשלה, שראתה בכל שומר עברי חבר רשת הריגול ניל"י, התפוררה השמירה העברית בכל הארץ וגם בפתח-תקוה.

היחס המיוחד שהראה השלטון התורכי כלפי אברהם שפירא מצא ביטוי בשנות מלחמת-העולם הראשונה, כששפירא נעצר כחשוד בריגול. הוא הובא למשפט צבאי בדמשק והיה אחד היהודים המעטים שיצאו זכאים בדין. אחרי המלחמה חזר לפתח-תקוה לתפקיד ראש השומרים.

שונה היה גורלם של שלושה צעירים מפתח-תקוה - שמואל שטרייפלר, מנחם גרויליך ואייזיק מהרינג, שנעצרו והובלו לכלא בדמשק, ושם מתו בעינויים. על שמם נקרא קיבוץ גבעת-השלושה, ששכן בפתח-תקוה כשלושים שנה, עד שעבר לפאתיה, בואכה ראש-העין.

קבוצת צעירים ופועלים מבני המושבה התחברו בשנת 1917 עם חברי "השומר" וה"קבוצה היפואית" ושיתפו עמם פעולה בתכניותיהם לרכז נשק למקרה שיתפורר הצבא התורכי ובעקבות זאת יפרצו פרעות. בית המשק הגדול של משפחת מוגיליבסקי (מגלי) הוסב למחסן ובו הוטמן הנשק שרכשו "השומר" ו"הגימנזיסטים" (תלמידי הגמנסיה העברית "הרצליה" ובראשה אליהו גולומב, שהתארגנו להגנה עצמית) ממחסני הנשק התורכיים ואחר-כך העבירו אותו למושבות השומרון והגליל. היתה כוונה להשאיר במושבה קבוצה של נשארים, אם יגזרו התורכים על תושביה גזרת גירוש.

מתוך: אריה חשביה, 1998, פתח תקוה 1878 - 1998, אם ועיר.